צבעי הגוף שלנו אינם קבועים. תינוקות וילדים קטנים רבים מתחילים את חייהם עם פלומה צהבהבה של שיער דק ובהיר, וכעבור כמה שנים מצמיחים שיער עבה וכהה הרבה יותר. גון העור, מצידו, מושפע מאוד מחשיפה לשמש כשאנחנו משתזפים, ואפילו צבע העיניים משתנה במקרים רבים במהלך המעבר מילדות לבגרות.
צבע העור, העיניים והשיער שלנו, נקבע על ידי קבוצה של צִבענים (פיגמנטים) שנקראים מֶלָנִינִים. הם נמצאים בשכבה החיצונית של הגוף ותפקידם לספוג את קרינת השמש המסוכנת (הקרינה העל-סגולה) ולהגן על הגוף.
בשיער יש שני סוגים עיקריים של מלנין: אאומלנין (Eumelanin) ופאומלנין (Pheomelanin). כמותם, היחס ביניהם ופיזורם מכתיבים את גון השיער. צבעו של האאומלנין חום-שחור, וככל שיש יותר ממנו כך השיער יהיה כהה יותר. אנשים עם כמות קטנה של אאומלנין ובלי כל פיגמנט אחר בשיער יהיו בלונדיניים.
פאומלנין הוא צבען אדמדם בהיר שנמצא גם באזורים האדמדמים של עור הפנים – למשל השפתיים. ככל שיש יותר פאומלנין בשיער, הגוון שלו יהיה אדמוני יותר, אלא אם כן יש גם הרבה אאומלנין שכהותו מסתירה את האדמוניות של הפאומלנין. אצל יונקים בעלי פרווה עם כתמים, כמו טיגריס, נמר או ג'ירפה, הכתמים השחורים מכילים רק אאומלנין והכתומים רק פאומלנין. בעלי שיער ג'ינג'י מייצרים מעט מאוד אאומלנין, ולכן גם עורם יהיה חיוור בדרך כלל וייטה להישרף בשמש.
מקור גנטי
יש כמה גנים שמעורבים בתהליך קביעת צבע השיער. החומר התורשתי, ה-DNA שבתאים, מכיל מידע ליצירת מינונים וסוגים שונים של מלנינים, אך הביטוי שלהם משתנה במהלך חיינו. לא פעם גנים שלא באים לידי ביטוי אצל ילדים נכנסים לפעולה מאוחר יותר במהלך החיים, למשל בהשפעת אותות הורמונליים של גיל ההתבגרות.
רמת הביטוי של האאומלנין עולה עם הגיל, כך שילדים בלונדינים, כלומר כאלה עם מעט אאומלנין בתאי הקרקפת שלהם, מייצרים יותר צבען ככל שהם מתבגרים. בהמשך החיים המגמה מתהפכת, כך שאצל אנשים מבוגרים יש ירידה חוזרת בייצור המלנינים בקרקפת, ולכן השיער מאפיר. בשיער לבן אין בכלל מלנינים והלובן נוצר מאפקט אופטי של שבירת האור והחזרתו.
המלנינים קובעים לא רק את צבעו של שיער הראש אלא גם את צבעו של שיער הגוף. ואכן אפשר לראות ששיער הגוף הדקיק והבהיר של ילדים מתכהה ומתעבה במעבר לבגרות בעקבות שינויים בביטוי הגנטי.
פיזיקה של צבעים
גם צבע הפרווה והעור של בעלי חיים נקבע בידי אותם מלנינים שיש לבני האדם: אאומלנין ופאומלנין בטווח צבעים של צהוב, אדום, חום ושחור). לעומת זאת, הצבעים הבוהקים הכחולים והירוקים שאנחנו מכירים אצל ציפורים, זוחלים וחרקים אינם נובעים מצִבענים, אלא הם צבעים פיזיקליים, כלומר נקבעים על ידי מבנה פני השטח והשבירה ובפיזור של האור. הצבע הירוק של הצפרדע נוצר למשל כשהאור מגיע אל עור הצפרדע, מפוזר והקרינה בטווח האור הכחול מוחזרת. האור הכחול הזה עובר דרך מסנן של צבען מלניני צהוב והצירוף הזה משווה לצפרדע מראה ירוק.
גם אצל בעלי חיים רואים לא פעם שינויים בצבע הפרווה או הנוצות במהלך ההתבגרות. למשל לאפרוחי תרנגולות יש פלומה צהבהבה ואילו הבוגרים צבעוניים.
הצבע השונה נועד לספק לצעיר חסר ההגנה הסוואה טובה יותר או לסימון חברתי בקבוצה. בהמשך, שינוי הפרווה מעיד על בגרות מינית. אצל גורילות, הזכר השליט בקבוצה מקבל כסות כסופה על גבו שמעידה על מעמדו, בהשפעת הורמונים שגורמים לגנים הרלוונטיים לבוא לידי ביטוי. כלומר, לכל אחד מהזכרים יש יכולת להפוך לכסוף גב, אבל רק הזכר הדומיננטי יהיה כזה.
אצל בעלי חיים שחיים באזורים עם שינויי עונות קיצוניים נראה הרבה פעמים החלפה של הפרווה או הנוצות מכסות חורף לכסות קיץ וחוזר חלילה. למשל פרוות הקיץ של ארנבות השלג דלילה וחומה ואילו כסות החורף צפופה ולבנה. כך יש להן הסוואה לאורך כל השנה.
ויש גם בעלי חיים שהמלנין משמש אותם לא רק לצביעת הגוף, אלא גם כנשק: תמנונים ודיונונים ידועים ביכולתם להתיז דיו כדי להסיח את דעת האויב בשעת סכנה. הדיו הזה מורכב כמובן מריכוז גבוה של מלנינים.
האפליקציה של מגזין דוידסון בגוגל פליי או ב-App Store