ישראל, כמעט שנת 2020, אני באמצע העשור השישי לחיי - רק בת 55, אמא לשלושה, הגדול נשוי בן 26, האמצעית חיילת משוחררת בת 21 והקטנה לא מזמן חגגה בת מצווש. על פניו, אלו השנים בהן הייתי אמורה כבר להרגיש יציבות - הקן מתחיל להתרוקן, הקריירה בשיאה, וכאילו מתפנה לך זמן גם לעצמך. האומנם?
אמא שלי תחגוג 82 עוד מעט. במבט חטוף נראה כי מדובר באשה מטופחת, עצמאית, צלולה ויציבה. אבל אני יודעת שכבר כמה שנים זה לא בדיוק כך. אי אפשר לשים את האצבע על היום או התקופה בה התחיל השינוי - זה לא שהיא הזדקנה ביום אחד, הרי כולנו יודעים שהזקנה מטבעה מגיעה בהדרגה, אבל אני זוכרת איך הכל התחיל כשהיא פתאום אמרה "אפשר לוותר על ארוחות שישי, זה במילא גורם לכם לטרחה רבה להגיע". אבל בשבילי, ארוחת שישי זו הארוחה שאמא תמיד "נלחמה" עליה. אף פעם לא עניין אותה אם היו לנו מסיבות כיתתיות או פעיליות בתנועה, גם לא שנולדו לנו ילדים והם לא "מתוכנתים" לשעת הארוחה, יום שישי, שעה 19:30, כולם צריכים להתייצב בכל שבוע מחדש - ממש כמו פרק ב"סברי מרנן".
ואז, גם את ארוחות השישי היא ביקשה להפסיק
אבל אז אבא חלה, והארוחות נמשכו. וכשהוא נפטר הן עדיין נמשכו ומשישי לשישי ראינו שהיא מתקשה, ולכן כשהיא שאלה אם אנחנו רוצים לוותר הבנו שזה נגמר ושכנראה הארוחות האלה ינדדו עכשיו ביני ובין שני אחיי, כאשר בכל פעם היא מגיעה עם חיוך ענק ותבשיל אחד ביד. בהמשך, גם את היציאות בערבי שבת לארוחות אצלנו היא ביקשה להפסיק.
אמא שלי תמיד נהגה לכל מקום לבדה, היא הייתה מסיעה אותנו לחוגים כשהיינו ילדים, מבקרת אותנו כשבגרנו ונוסעת לחברות, לקניות ולהתנדבויות. והנה, בשנים האחרונות הרכב שלה צובר מעט מאד ק"מ - היא מעדיפה לנהוג פחות כי היא מרגישה פחות ביטחון. יהיו כאלה שיגידו שעדיף כך, אבל החיים נמשכים והיא רוצה לבקר במקומות שונים, והמשמעות היא שעכשיו תורנו (בעיקר תורי) לשמש כנהגת בשעת הצורך.
שלא תבינו לא נכון - יש בזה ערכים מוספים, זה מאפשר לנו לבלות יחד ולשוחח בדרך, אבל כמו כל דבר זה לא נמצא בחלל ריק ויש עוד לא מעט דברים נוספים סביב. בגיל 55 וכבת יחידה בין שני אחים אני מוצאת את עצמי לא פעם נדרשת לתת מענה לזוג הצעיר, לנערה המתבגרת ובשנים האחרונות גם לאמא המזדקנת.
"להזמין אמבולנס או שאת מסוגלת לבוא למרפאה?"
לפני חצי שנה בשעת בוקר לא שגרתית הטלפון שלי צלצל ומעבר לקו שמעתי את אמא - "נפלתי בבית לפני חצי שעה ורק עכשיו הגעתי לנייד, בואי!". באותו רגע עזבתי הכל ונסעתי אליה. כשהגעתי מצאתי אותה עדיין יושבת על הרצפה. "להזמין אמבולנס או שאת מסוגלת לבוא איתי למרפאה?", שאלתי. והיא ענתה: "אני מסוגלת". לאט לאט עזרתי לה לעמוד והגענו ביחד לרכב. במרפאה בודקים, מצלמים וקובעים שמדובר בשבר בכתף (איזה מזל שלא באגן אני חושבת לעצמי). חוזרים הביתה עם יד מקובעת, ומשככי כאבים ועכשיו מה? כבר סיפרתי שאמא שלי עצמאית וחיה לבדה, אבל איך מתפקדים עם כתף שבורה?
לאחר אותו אירוע, במשך כמעט שלושה חודשים סדר היום שלה ושלי השתנה. אני קמה בבוקר, נוסעת לאמא (רק רבע שעה נסיעה), עוזרת לה לקום מהמיטה, עוזרת לה להתקלח, עוזרת לה להתלבש. אני כותבת עוזרת ולא מקימה, מקלחת, מלבישה, כי היא באמת משתדלת לעשות מה שהיא יכולה לבדה. אבל ברור שבגיל 82 ועם סיטואציה כזו זה לא פשוט בכלל. אני מכינה ארוחת בוקר לשתינו, אנחנו שותות קפה ו...השעון מתקתק ואני גם צריכה להגיע לעבודה, כי בסך הכל גם לי יש סדר יום מורכב. אז אני מחפשת את האיזון בין הקריירה לטיפול באימי וזה לא קל.
לכולנו יש את אותן שאלות, אותן בעיות, אותן התלבטויות במצבים קשים. וכשאנחנו מתמודדים איתן לבד יש לנו את התחושה שאנחנו לגמרי לבד. בגלל זה שמחתי מאוד לגלות את קהילת הפייסבוק "דואגים למטפלים" שחשפה אותי למידע מגוון שכולל רעיונות לעזרה, פתרונות לבעיות, זכויות כאלה ואחרות ועוד דברים שאני לא הייתי מודעת להם ואולי גם לא הייתי מוצאת להם פתרון אם לא הייתה הקהילה הזו שמשתפת ומתייעצת.
לקהילה נכנסתי כשהבנתי שאמא צריכה עזרה בבוקר – בהתארגנויות הבסיסיות, וחיפשנו מישהו קבוע שיבוא כל תחילת יום לשעתיים. פניתי ל"דואגים למטפלים" ומשם מצאתי לה בקלות מישהי שתסייע לה.
זה קורה, כשפתאום התפקידים מתחלפים
הסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת, אבל חשוב היה לי לספר אותו כיוון שלפעמים יש מצבים ברורים שבהם ההורים שלנו הופכים מהדמויות הדומיננטיות והחזקות שהכרנו לכאלה שזקוקים לעזרה. למעשה, הילדים של אותם הורים חווים פה "חילוף תפקידים". למקרים הללו יש לעיתים פתרונות בבתי הורים כאלה ואחרים, או בזכאות למטפלים צמודים בבית. שני הפתרונות הללו לא אופטימליים אבל איכשהו מאפשרים לנו הילדים להמשיך באורח החיים השגרתי כיוון שיש מי שדואג להורים.
המורכבות מתחילה כשמצב ההורים (כמו מצבה של אמא שלי) לא לגמרי ברור - מצד אחד היא עצמאית, מצד שני היא לא ממש. היא לא נוהגת מחוץ לעיר וכל בדיקה וכל טיפול, אשפוז או פיזיותרפיה מחייבת ליווי ויש גם את נושא הבדידות. כל זמן שאבי היה בחיים היו להם אחד את השני, אך מאז שהוא איננו אנחנו ממלאים ככל יכולתנו את שעות הלבד שעיקרן בערבים.
אמא שלי מנסה להתכחש או אולי להתמודד עם בעיות הגיל שלא הופכות פשוטות עם השנים, אני מנסה יום יום להבין ברגישות מה היא בעצם מבקשת שאהיה ואעשה עבורה, ובתוך כל זה החיים ממשיכים.
ולגבי קהילת "דואגים למטפלים" של חברת טבע יש תחושה בקהילה הזו שאני פשוט לא לבד! לכך אורך הדרך אני נכנסת ומשתמשת בטיפים מן האתר, רואה את הדילמות, בודקת את התגובות בפייסבוק של הקהילה וזה פותח לי את המחשבה. כי כשאתה לבד עם כל הדברים אתה אפילו לא יודע איך לנסח את השאלה, אבל כשמישהו עושה את זה בשבילך – פתאום בתוך כל המורכבות שבדבר, הכל נראה הרבה יותר פשוט.