אין ספק שמקצוע הסיעוד הוא אחד המקצועות החיוניים שנשארו פעילים במשרה מלאה ועם שעות נוספות בתקופת משבר הקורונה האחרון. רבות דובר על פועלם של הרופאים והמלאכים בלבן, אולם מי שנמצאים שם תמיד איתם בשיתוף פעולה מושלם תוך תשומת לב לצרכיהם של החולים, הם האחיות והאחים שעושים לילות כימים על מנת לסייע לכל מטופל ומטופל. מעבר להענקת טיפול תומך, הפכו האחיות והאחים למשפחה של ממש עבור החולים שנבצר מהם לפגוש את בני משפחותיהם בעקבות גזרת הבידוד, משענת אנושית ואוזן קשבת בימים טרופים אלו של חוסר וודאות בעולם כולו.

מדי שנה ב-12 למאי מציינים ברחבי העולם את שבוע האחיות והאחים, שבוע בו כולנו עוצרים ומוקירים תודה לצוותי הסיעוד על תפקידיהם המגוונים. השנה, התאריך הפך לסימבולי ביותר בעוד העולם כולו מתמודד עם נגיף הקורונה וצוותי הסיעוד והרפואה הפכו ללוחמים שבחזית. 

שנת 2020 הוכרזה כשנה שבה מציינים ברחבי העולם 200 שנה להולדתה של פלורנס נייטינגייל, מייסדת מקצוע הסיעוד המודרני. נייטינגייל חוללה מהפך בטיפול בפצועי מלחמת קרים שעה ששיפרה באופן דרמטי את תנאי ההיגיינה שלהם, והביאה לירידה משמעותית בשיעורי התמותה. גם 200 שנה לאחר לידתה, ממשיכים העקרונות אותם קידמה, ובהם מניעת זיהומים, קבלת החלטות מבוססות נתונים ומתן יחס אישי למטופלים, להוות נר לרגליהם של מיליוני העוסקים במקצוע הסיעוד ברחבי העולם.

בשל התפרצות נגיף הקורונה החגיגות לציון הולדתה של נייטינגייל שינו פנים. אחים ואחיות ברחבי העולם מצאו עצמם בחזית המאבק בקורונה ושליחותם המקצועית נתגלתה במלוא עוזה ועוצמתה שוב ומעצבת מחדש את תפקידם והשפעתן על בריאות הציבור.

בית החולים מואר (צילום: כללית)
הארת מרפאות ובתי חולים נבחרים בתאורת כחול-ירוק | צילום: כללית
בית החולים מואר (צילום: כללית)
אומרים תודה לאחים ולאחיות | צילום: כללית

לרגל התאריך המיוחד, השנה המיוחדת והנסיבות הבלתי שגרתיות - ב'כללית' החליטו לציין יום זה בשורה של פעולות הוקרה לעשייתם של האחים והאחיות. גולת הכותרת, הארת מרפאות ובתי חולים נבחרים בתאורת כחול-ירוק, צבעי המדים של האחים והאחיות, היום בערב (שלישי). 'כללית' מצטרפת בכך ליוזמה עולמית להאיר מוסדות בריאות בצבעי כחול-ירוק, כמחווה לפועלם של האחים והאחיות בימי שגרה  בכלל ובתקופת הקורונה בפרט. אז רגע לפני שהכל מתחיל – יצאנו להכיר מקרוב את הנשים והגברים שניצבים מאחורי השליחות.

"מבחינתי אין זכות גדולה יותר מלשרת את המטופלים"

טלי אדלר / כללית, מחוז דרום, אחות אחראית של יחידת הוספיס בית

טלי אדלר (צילום: צילום עצמי)
טלי אדלר | "מבחינתי אין זכות גדולה יותר מלשרת את המטופלים" | צילום: צילום עצמי

"אחד הדברים שאני אוהבת במקצוע הסיעוד זה שהוא מקצוע רחב שמאפשר לעסוק בתחומים ובמרחבים שונים. אני באופן אישי התחברתי לתחום הטיפול התומך כי בעיניי אין זכות גדולה יותר מלסייע למטופל ומשפחתו בשלבים האחרונים של החיים. ביומיום שלי אני עוסקת בטיפול וליווי חולים סופניים שכולל איזון סימפטומים ושיפור איכות החיים של המטופל ומשפחתו. זאת תוך מתן מענה בהיבט הפיזית, החברתי והסוציאלי, הפסיכולוגי ואף הרוחני. הטיפול עצמו מתקיים הן בהיבט מקצועי והן בהיבט תקשורתי, עם הרבה רגישות, הקשבה וחמלה".

"מעבר לאתגר שבתפקיד, אני חווה אתגר נוסף בתור אחראית על מחוז דרום שהוא המחוז הגדול ובפריסה גיאוגרפית הגדולה ביותר בארץ, הכולל את כל המרחב מאזור הערבה ועד לגבול עוטף עזה וקריית מלאכי. בנוסף ליחידה יש ניידת שירות שמגיעה מספר פעמים בשבוע לפזורה הבדואית על מנת להעניק שירות גם למטופלים מיישובים שאינם מוכרים. תמהיל האוכלוסייה בדרום הוא מגוון והשירות מותאם תרבותית לכל אחד בערים,  ביישובים, בקיבוצים, בכפרים ובמושבים. לא משנה אם מדובר מאוכלוסייה יהודית חילונית או דתית, או אוכלוסייה לא יהודית והמגזר הבדואי – אנחנו נותנים שירות שווה לכולם".

"העבודה ביחידה שלנו מאתגרת – אנו מעניקים מענה מקצועי ושירותי באופן מידי למטופל 24/7. גם בלילות, בשבתות ובחגים, במצבי מלחמה, סערה או קורונה – לצוות שלנו יש מחויבות להגיע לעבודה ולמנוע סבל מהמטופלים. הכל צריך להיות תמיד דחוף וקריטי מפני שהמחר לא מובטל למטופלים שלנו. לכל אדם יש סיפור חיים משלו, אין מקרה שדומה לאחר ולכן אין תכנית טיפול זהה לכולם. המשימה שלי כאחות אחראית היא לרכז את הטיפול, לקשר בין הגורמים השונים ולהוביל את הטיפול. כשאני מטפלת במטופלים ובני משפחותיהם אני מטפלת בהם כמו שהייתי מטפלים ביקרים לי אם חלילה היו בסיטואציה דומה. ולא, אל תקראו לי מלאכית בלבן - כי אני לא. מבחינתי אין זכות גדולה יותר מלשרת את המטופלים ובני משפחותיהם שמתמודדים עם מחלה קשה ולהקל עליהם. זכיתי להיות במקום הזה. בעיניי זה אתגר גדול ותפקיד משמעותי".

"את הסיפוק שחשנו אי אפשר לתאר במילים"

חליל יחיא / אחראי משמרת במחלקה לשיקום נשימתי ממושך במרכז הרפואי גריאטרי שיקומי 'בית רבקה' מקבוצת כללית

חליל יחיא (צילום: כללית)
חליל יחיא | "את הסיפוק שחשנו אי אפשר לתאר במילים" | צילום: כללית

"הסיפור שלי עם מקצוע הסיעוד התחיל כבר בילדות. אחותי ואני נולדנו לזוג הורים מקסימים אך עם רקע רפואי מורכב מה שגרם לי להבין כבר כילד שההורים שלי זקוקים לעזרה ותמיכה. כל זה לא מנע ממני לחלום על העתיד שלי כרופא, תחום שמשך וסיקרן אותי מאוד. כמעט הגשמתי את החלום ועליתי על מטוס כדי ללמוד רפואה בחו"ל, אך ברגע אחד התנפץ לי החלום. חשתי מחויבות ואחריות אישית להמשיך לפרנס את המשפחה ולטפל בהוריי. המצב הכלכלי היה קשה וזה דרש ממני לקחת על עצמי את תפקיד המפרנס, בו לקחתי חלק כבר מגיל התיכון.  למרות הכל, הצלחתי להגשים חלום נוסף וללמוד תחום המשלב טכנולוגיה וטיפול – בגיל 22 כבר הפכתי לאח מוסמך ותוך מספר חודשים סיימתי לימוד השלמה לתואר ראשון בסיעוד. בהמשך אף נבחרתי לצאת ללימודי על בטיפול נמרץ – בעקבות היותי אח במחלקת מונשמים כרוניים. גם שם לא נגמרו האתגרים ובמהלך הלימודים לקיתי בתסחיף ריאתי מפושט – מצב מסכן חיים, ואושפזתי, אולם כנגד כל הסיכויים התאוששתי וסיימתי את הלימודים בהצלחה רבה ובעידוד הנהלת הסיעוד ומנהלת הסיעוד המחלקתית בבית רבקה. לאורך כל הדרך מה שמניע אותי זו האמונה כי אין דבר העומד בפני הרצון ולכן למרות כל הקשיים חזרתי לעבודה במשרה מלאה באותה מחלקה".

"מבחינתי כחלק מהטיפול הסיעודי חשוב לראות את המטופל על כל רבדיו – ביולוגיים, פסיכולוגיים, סוציאליים. הטיפול לא מתחיל ונגמר בתרופות, המטופל זקוק להקשבה, הבנה, גילוי אמפתיה, שיח בגובה העיניים, זיהוי ומתן מענה לצרכיו השונים. אחד הסיפורים המרגשים שזכורים לי מהמחלקה היה סיפורו של מטופל אחד שהיה מונשם ומשותק בכל ארבעת גפיו אך יחד עם זאת בהכרה מלאה וראש צלול. כמו כל אזרח מן השורה הוא רצה מאוד לממש את זכותו הדמוקרטית ולהצביע בקלפי ביום בחירות. עקב מצבו המורכב זה היה נראה בלתי אפשרי מכיוון שהקלפי הייתה ממוקמת בקומה אחרת ולהביא אותו לשם היה כרוך בפרוצדורה מורכבת. אבל כמו שכבר אמרתי – מבחינתי אין דבר העומד בפני הרצון. בפן האנושי היה לי חשוב לספק לו את הצורך תוך שמירה על בטיחות ונהלים. הצוות שלנו התגייס כולו למשימה ובהצלחה רבה המטופל זכה לבחור והיה נרגש מאוד. את הסיפוק שחשנו כצוות לא ניתן לתאר במילים".

"להיות אח זאת שליחות. באמצעות ידע מקצועי, צוות מסור, מכשור רפואי מתקדם ושיתוף פעולה של המטופל ובני משפחתו אנו, בבית רבקה, מביאים את המטופל לרמת תפקוד מרבית ומאפשרים לו איכות חיים ראויה. אני גאה להשתייך לצוות בבי"ח גריאטרי שיקומי 'בית רבקה' שהינו מהמובילים בארץ באיכות הטיפול והשיקום באוכלוסייה המבוגרת. במרכז הרפואי מחלקות המתמחות בשיקום נשימתי, חולים הסובלים ממחלות נשימתיות ובחולים שעברו פרוצדורות ניתוחיות מורכבות הדורשות שיקום נשימתי וגמילה ממנשם. יחידה זו והציוד המתוחכם והחדיש המצוי בה, מאפשרים לנו לקלוט חולים במצב קשה הזקוקים להנשמה ולהחזיר אותם לאחר תהליך שיקום וגמילה ממנשם לתפקוד תקין. זו גאווה שמחלקת המונשמים בבית רבקה מובילה בשיעורי הגמילה בארץ ובעולם. לרגל יום האחיות והאחים הבינלאומי, מרכז 'בית רבקה', בשיתוף עיריית פתח תקווה, יאיר את המבנה באורות כחולים וירוקים. זו מחווה מרגשת מאוד".

"להמשיך ולקיים את שבועת המקצוע שלנו"

אתי רוזנברג / אתי רוזנברג / כללית, מנהלת המחלקה לתכנון ומדיניות בסיעוד, סגל אחות ראשית

אתי רוזנברג (צילום: סיון גוזנסקי)
אתי רוזנברג | "להמשיך ולקיים את שבועת המקצוע שלנו" | צילום: סיון גוזנסקי

"אחת הסיבות שהלכתי ללמוד סיעוד הייתה כי אבי חשב שהמקצוע הכי יפה בעולם הוא 'אחות רחמנייה'. חוץ מזה, הוא טען שבמקצוע הזה תמיד תהיה לי עבודה – והוא צדק. משום מה למרות כל זאת, רבים עדיין נרתעים מלימודי האחיות. ייתכן וזה בגלל שהדימוי הציבורי של המקצוע אינו תואם כלל את תכולת העשייה שלנו. בשנים האחרונות בורכנו בדור צעיר שמחפש משמעות וסיפוק חברתי, הדור הזה עסוק פחות במה חושבים על הדימוי המקצועי ויותר בהרגשה האישית של נתינה משמעותית והשפעה על החיים של אחרים".

"בדיוק לפני 200 שנה נולדה פלורנס נייטינגייל – אם המקצוע, והנה היום אנחנו רואים עליה בשיעור הגברים הלומדים בבתי הספר לסיעוד וכן עליה בשיעור האחיות והאחים המעוניינים לעסוק בתחומים כמו אונקולוגיה, גריאטריה וטיפול פליאטיבי בסוף החיים. לא סתם שנת 2020 הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כשנת האחיות והמיילדות העולמית. המטרה היא להדהד את השינוי והערך שהאחיות והאחים מביאים לעולם בכל תחום בו הם פועלים. בסופו של דבר אנחנו מלווים את בני האדם מלידה ועד מוות, נמצאים לצדם בימים של קידום בריאות ומניעת תחלואה, דרך הטיפול בעת משבר ומחלה וכלה במעקב החולי הכרוני ובסוף החיים. התפקידים הרבים והנרחבים של האחיות אינם באים במקום עבודתם של הרופאים ואנשי מקצועות הבריאות, אלא בשיתוף פעולה איתם ועבודת צוות. מה שבכל זאת ייחודי להן הוא ניהול הטיפול וראיית האדם וסביבתו כיחידה אחת שיש להתחשב בצרכיה. אנחנו רואות את עצמנו כסניגוריות של האדם שזקוק לעזרתנו ותכופות מדברות בשמו, ברשותו. חשוב לנו לוודא כי מה שאמר לנו ברגע אחד בארבע עיניים לא יישכח כשמתקיים דיון רפואי רב משתתפים. החושים שלנו, היכולות הקליניות שלנו והידע העצום שרכשנו עומד שם לצדם של אנשים במרכז ובפריפריה, בתרבויות השונות, באזורי נגישות משתנה לבריאות וביכולת להשפיע מלידה על התנהגות, הרגלים תוחלת ובעיקר איכות החיים".

"לא סתם כשהאחות הראשונה, נייטינגייל, כתבה את הנחיות המקצוע היא התייחסה למחיר הנפשי העצום של האחיות והמיילדות החוות את צער העולם, סבל הכאב והאבל על החיים שבאים אל סופם, לעיתים בטרם עת. היא הנחתה את האחיות לטפל בעצמן ולוודא שהן נחות ומחליפות כוחות, היא ידעה שאנו נהיה האחרונות לדאוג לכך כי המטופלים והחולים תמיד יהיו במקום הראשון. אז מה נבקש לעצמנו לרגל שנת האחיות והמיילדות שמתחילה השבוע? בעיקר הכרה. שימו לב לאחות שלכם והודו לה, ספרו לה איך היא שינתה את עולמכם וכיצד ליוותה את המשפחה מילדות. תארו את חווית הלידה הנפלאה עם המיילדת שלכם או ציינו משפט אחד שאמרה שגרם לכם לשנות הרגלים. כתבו כיצד היא ניחמה אתכם והעניקה כח ברגע של בשורה קשה. כל אלו יתנו לנו כוח להמשיך להוביל את העולם לבריאות גם במאתיים השנים הבאות ולהמשיך לקיים את שבועת המקצוע שלנו".

"הבנו את הקושי והשתדלנו לעקוב מקרוב ולעזור בתיווך הבדיקות"

אורית הרשטוק / כללית, מחוז ירושלים, מנהלת סיעוד במרפאת מעלות דפנה

אורית הרשטוק (צילום: מירי שמעונוביץ)
אורית ארשטוק | "הבנו את הקושי והשתדלנו לעקוב מקרוב ולעזור בתיווך הבדיקות" | צילום: מירי שמעונוביץ

"כבר שלושים שנים שאני אחות, מתוכן שבע שנים בכללית, ועדיין בכל יום אני מתאהבת מחדש במקצוע הסיעוד, בעשייה האנושית, בהבאת מזור למטופלים ובתפקוד כעוגן ומשענת. רבים קוראים לנו מלאכים בלבן, אבל אני בסה"כ מרגישה שאני אחות בקהילה שמתרגשת כל יום מהעבודה שלה. אין כמו הקהילה - כאן הכל מתחיל ונגמר, גם כשנשארות המשפחות לאחר אובדן אנחנו עדיין פה בשבילן".

"מדי יום בשבע בבוקר אני כבר במרפאה, לפעמים זה אחרי סיבוב של ביקורי בית בשכונה. קורה לי שאני נכנסת לבתים וכולם עדיין ישנים, הם יודעים כבר להשאיר לי דלת פתוחה ואני בלחש מעירה אותם, מלטפת ושואלת מה נשמע? מחייכת וממשיכה לבדיקה הבאה. לאחרונה קרו מקרים בהם טיפלנו במשפחות בהן כל בני המשפחה היו בהסגר בגלל הקורונה. לעיתים היו אלה משפחות מהחברה החרדית בהן נפשות רבות וחדרים מעטים, ללא אינטרנט או טלוויזיה. גם במקרים אלה הבנו את הקושי והשתדלנו לעקוב מקרוב ולעזור בתיווך הבדיקות".

"במקביל לעבודה השוטפת אנחנו גם עובדים מול עובדי הרווחה של העירייה. פעמים רבות אנחנו מתייעצות איתם על חולים משותפים, יוזמות ביקורי בית ואף דנות על מצבם עם צוות רחב של מטפלים. אין ספק שהקורונה הפכה את המציאות שלנו למורכבת ומאתגרת, אבל יחד עם זאת הסיעוד בקהילה ממשיך לתת מענה גם במצבים שגרתיים כמו ילד עם חתך בגבה שזקוק לחבישה, בחור שנזקק לקטיעה של חלק מהאצבע ועוד מקרים רבים ומגוונים. תמיד אנו משתדלות לתת עידוד, שיחה קצרה, חיוך ומילה טובה. בשביל זה אנחנו כאן, הכי קרוב שאפשר".

"בתקופת הקורונה היחידה שלנו השתנתה תוך לילה"

זהבה וורקנש יעקב / אחות ראש צוות ביחידה לטיפול נמרץ כללי (קורונה), במרכז הרפואי קפלן, מקבוצת כללית

זהבה ווקנש יעקב (צילום: כללית)
וורקנש זהבה יעקב| "בתקופת הקורונה היחידה שלנו השתנתה תוך לילה" | צילום: כללית

"מגיל מאוד צעיר שאפתי לעסוק ברפואה ואף חלמתי להיות רופאה כירורגית מומחית בתחום הקרדיולוגיה. במסגרת השירות הלאומי שלי במחלקת הדיאליזה בבית חולים השרון, התוודעתי והתחברתי מאוד לתחום הסיעוד. אהבתי מאוד את המפגש האישי והקרוב עם המטופלים והמשפחות ובחרתי ללכת ללמוד ולהגשים את החלום להיות אחות. אל מחלקת טיפול נמרץ כללי נחשפתי במהלך ההתנסויות שלי במסגרת הלימודים, אז התאהבתי והבנתי שזה המקום המושלם עבורי ובאופן טבעי בסיום הלימודים שלי התחלתי לעבוד במחלקת טיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי קפלן". 

"העבודה ביחידה מאוד מאתגרת פיזית, נפשית ופסיכולוגית. עיקר הטיפול ביחידה הוא בחולים קשים ומורכבים בשילוב טכנולוגיות רפואיות מתקדמות. היחידה עובדת בסטנדרטים גבוהים מאוד ברמה בינלאומית, תוך הקפדה על נהלים ושמירה על איכות מקצועית ובטיחות המטופל. ביחידה אני ממלאת תפקידים שונים ומגוונים בנוסף לעבודה כאחות מן המניין. ממלאת תפקיד של אחות ראש צוות ביחידה, נאמנת איכות מחלקתית ואחראית על איסוף נתונים ביחידה ובכלל בית החולים. אני לוקחת חלק מאוד משמעותי בלוגיסטיקה ובהצטיידות של היחידה מבחינת ציוד רפואי או משקי, עובדת עם ספקים שונים ודואגת שלא יחסר דבר לפעילות השוטפת ביחידה".

"בתקופת הקורונה הרגשתי משמעותית מאוד. היחידה שלנו נערכה בצורה יוצאת מן הכלל לקליטה של מטופלי קורונה מורכבים והיה צורך בהצטיידות והיערכות מיוחדת לתקופה הייחודית והמאתגרת. היחידה השתנתה בן לילה והפכה ליחידת טיפול נמרץ קורונה. בהתחלה היה קצת חשש, בעיקר בגלל הלחץ מהלא נודע, החדר הסגור, סכנת ההידבקות והעבודה עם מיגון מקסימאלי, אבל עם הטיפול בחולה הראשון החששות התפוגגו והמטרה העיקרית שלנו הייתה לתת טיפול איכותי ומקצועי למטופל ולמשפחה. היה מאתגר במיוחד לשמור על הקשר האישי והמורל של המטופלים בתוך המיגון הרב שטשטש כל זהות שלנו כמטפלים, אבל עם זאת הצלחנו לתת תחושת ביטחון ולעודד את המטופלים שלנו. אני רוצה בהזדמנות זו להודות לכל הצוות המדהים של היחידה לטיפול נמרץ כללי בניצוחן של ד"ר ילנה קישינבסקי וגברת יעל פולישוק, וכמובן לשותף שלי לחיים – בעלי היקר ומשפחתי שאפשרו לי לעבוד ולתת את המקסימום שלי".

"מקצוע הסיעוד בחר בי"

ירדנה חלף / כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, ממלאת מקום מנהלת הסיעוד במרפאת יוליוסבורגר

ירדנה חלף (צילום: כללית)
ירדנה חלף | "מקצוע הסיעוד בחר בי" | צילום: כללית

"אם היו שואלים אותי לפני כעשר שנים איפה אהיה היום, סביר להניח שלא הייתי מדמיינת שאהיה אחות, אבל כנראה שמקצועי הסיעוד 'בחר' בי ומאז זה סיפור אהבה. במשך כ-13 שנים סבבתי סביב עולם האחיות והוא סבב אותי, במסגרת עבודתי בבית החולים וולפסון בתפקידים אדמיניסטרטיביים, האחרון שבהם היה אחראית רכש חדר ניתוח וצנתורים. כל זאת מבלי לדעת שיום יבוא ואהיה אחות בעצמי. למקצוע האהוב עליי כל כך הגעתי באיחור לאחר מפגש מקרי עם חברה ללימודים באוניברסיטה שסיפרה לי כי עשתה הסבה מקצועית לסיעוד. הדבר הוביל אותי לראיון בבית ספר לסיעוד ששינה את חיי. לאחר שלוש שנים של לימודים בבית ספר לסיעוד שיינברון הפכתי לאחות מוסמכת והנה אני כאן, אחות באחת המרפאות הגדולות בארץ שמעניקה שירות לכ-14,000 מבוטחי כללית בשכונת נווה שאנן בחיפה".

"עבורי מקצוע הסיעוד, שהשנה זוכה להכרה מיוחדת, מאפשר נתינה לאין קץ וללא גבולות, היכרות עם עולמות אנושיים ומקצועיים שונים ומגוונים. כל מפגש עם מטופל הוא היכרות עם עולם חדש ומרתק והאפשרות לסייע, להקל, להוביל מטופל להתנהגות שתקדם את בריאותו ותאזן את מחלתו. יש כאן גם אתגר גדול וגם מקור לסיפוק רב. כמנהלת סיעוד במרפאה, המשימה היא גם להוביל צוות של אחיות, לדאוג כל העת להכשרתן והדרכתן במטרה להקנות להן כלים למתן שירות סיעודי איכותי ומקצועי. אתגר חשוב לא פחות הוא השתלבות בעבודת צוות נכונה ובונה, כי לשילוב כוחות וידע של אנשי המקצוע השונים יש אפקט סינרגטי המאפשר מתן שירות איכותי ברמה המקצועית והענקת חווית שירות וטיפול חיובית ללקוחות שלנו"

"בתוך כל אלה נכנסה לעולמנו הקורונה. היא מלמדת אותנו סוג אחר של נתינה ותקשורת, שונה מאד מכל מה שלמדנו והורגלנו אליו. לא פנים מול פנים, בדגש על מגע מנחם בגוף שבור, אלא מילים מהן עלינו להבין את מצבו של המטופל ולהעביר לו מסר מילולי מחזק ומעודד שיכול להרגיע את החולה שנתקף במחלה המאיימת והמסתורית, כמו גם לרפא ולו במעט את הצער על אובדן אדם יקר, שהיה ואיננו".

"במהלך התקופה האחרונה, בצד הטיפול במי שהגיע למרפאה, יזמנו שיחות רבות למאושפזי הקורונה בקהילה, אלו ששהו בבידוד וכן מטופלים מבוגרים ובסיכון גבוה. זו הייתה שיחה טיפולית מאתגרת, מסוג אחר, שחייבה אותנו לפתח מיומנויות חדשות של טיפול בריחוק פיזי אך בכוונה להעביר למטופלים תחושה שאנחנו כאן בשבילם. עם שובנו לשגרה חדשה האתגר הגדול שלנו כאחיות הוא לדאוג לכך שגם באילוצי הקורנה יהיו המטופלים שלנו במעקב, יבצעו בדיקות לאיתור מוקדם של תחלואה ושלא יזניחו את בריאותם. לו רק הייתה ניתנת לי הזכות לעשות הכל מהתחלה, אין לי ספק שגם אז מקצוע הסיעוד לא היה בוחר בי אלא אני בו. השנה הזו מיוחדת בשבילי גם מסיבה נוספו כשהתבשרתי שהעשייה שלי זוכה להוקרה ותודה עת התבשרתי שנבחרתי לעובדת מצטיינת מטעמם מנכ"ל כללית".

"בתקופת הקורונה למדתי על עצמי דברים חדשים"

יוסף שייני / אח במרפאת בן גוריון, במרכז רפואי נוף הגליל וביחידה להמשך טיפול

יוסף שייני (צילום: Rotana Eyad)
יוסף שייני | "בתקופת הקורונה למדתי על עצמי דברים חדשים" | צילום: Rotana Eyad

"הסיפור שלי עם מקצוע הסיעוד התחיל אחרי שהייתי מאושפז בעצמי בבית חולים עקב פציעה מתאונת ספורט שהתרחשה תוך כדי ששיחקתי כדורגל. בתקופת האשפוז עצמה נחשפתי לעבודת הקודש של הצוות הרפואי, לעזרה והנתינה של הצוות הסיעודי. קיבלתי החלטה ואמרתי לעצמי שכשאשתחרר מבית החולים אני ארשם ללימודי סיעוד – ואכן זה מה שהיה".

"הדברים שמניעים אותי במקצוע וגורמים לי להישאר חדור מוטיבציה אלו האנושיות, המקצועיות והאחריות שהתחום הזה מביא עמו. בלעדיהם אני חושב שאי אפשר להצליח ולקיים את השליחות והעשייה הנדרשות. זה מה שגורם לי לאהוב כל כך את מה שאני עושה, להיות שמח וגאה בעשייה שלי".

"בתקופת הקורונה הנוכחית גיליתי ולמדתי על עצמי דברים נוספים בעקבות התפקוד שלי. אחד מהם זו העובדה שפחד לא מונע ממני להצליח. כל הזמן חשבתי שאם בתקופה כל כך קשה אני לא אצא להילחם במגיפה אז מי כן? מבחינתי עזרה לזולת זה קדוש. בעקבות המשבר קיבלתי תפקיד נוסף – לקיחת דגימות קורונה מאנשים השוהים במלונות הקורונה. עזרתי לאנשים לחזור לבתים שלהם ולחגוג את החגים ביחד עם המשפחות שלהם. מבחינתי זה תגמול אדיר והישג שאני גאה בו. כל אלו רק גורמים לי לרצות להמשיך את הדרך שאני מאמין בה – נתינה, אהבה, אמפתיה, אהבת הזולת וכבוד האדם באשר הוא אדם. כיום במיוחד ברור לי שאני רוצה להעביר את זה הלאה וללמד את הילדים שלי את הערכים שאני רוצה לקדם בחברה".

"מתחום נישתי – מצאתי את עצמי בקדמת הבמה"

מיכאל יגודייב / כללית, מחוז דן פתח תקווה, אחראי מניעת זיהומים

מיכאל יגודייב (צילום: כללית)
מיכאל יגודייב | "מתחום נישתי – מצאתי את עצמי בקדמת הבמה" | צילום: כללית

"לאחר שנים של ניסיון בתחום, עברתי בתחילת 2020 לתפקיד אחראי מניעת זיהומים במחוז דן-פ"ת של הכללית, המונה כחצי מיליון מטופלים, ובדיוק כשנכנסתי לתפקיד התחיל משבר הקורונה. במסגרת תפקידי אני אחראי על כתיבת ויישום הנחיות בנושא מניעת זיהומים מבחינת כללי היגיינה, ניקוי וחיטוי, ביצוע בקרות תקופתיות, מיגון אישי, ממשקים לוגיסטיים וכיוצא בזאת. מדובר בתורה שלמה שנמצאת עדיין בחיתוליה וכולם תמיד נרתעו מלעסוק בה עד כה, כי לא ממש הובנה החשיבות שלה. והנה, איך שנכנסתי לתפקיד פרץ המשבר וכולנו למדנו את החשיבות בחבישת מסכות, ניקוי משטחים ושטיפת ידיים – פתאום כל הנושא הזה, שנקרא באנגלית infection control, פרץ בסערה לחיינו. לא רק לאלו של הצוותים הרפואיים, אלא גם לאלו של כל המטופלים שלנו. מתחום שנתפס נישתי מצאתי עצמי בקדמת הבמה של העיסוק הרפואי בעת הזו".

"העבודה בתקופת הקורונה כללה ביקורים בעשרות מרפאות וביצוע הדרכות כיצד להיערך ולהתמגן מפני הנגיף, ביצוע סקירות ספרותיות באשר לנעשה בעולם, עבודה הדוקה עם גורמי לוגיסטיקה בנושא של אספקת מיגון והתאמת אמצעי ההתמגנות לצוותים הרפואיים בהתאם לצרכים העולים מהשטח. כל זאת, כשמטרת העל שלנו היא להגן על הצוותים, לוודא שאין הדבקות מיותרות כתוצאה משימוש לא מושכל במיגון ומניעת הדבקה מהמטופל לצוות ומהצוות למטופל. חלק מהעבודה כללה גם ממשק הדוק עם מטופלים החשודים כחולי קורונה, כשביצעתי בדיקות לאיתור חולים באחת המרפאות שלנו בבני ברק בשיאה של ההתפרצות".

"להיות אח בקורונה זה כמו להיות לוחם, דבר שמוכר לי משירותי הצבאי הארוך כקצין רפואה וכאח צבאי בתקופת מלחמת לבנון השנייה ומבצע 'עופרת יצוקה'. זה אומר לעקוב אחרי ההנחיות שמשתנות בתדירות גבוהה, לדעת לקבל החלטות בזמן אמת ולהיות כל הזמן בשטח עם האנשים 24/7. זה גם אומר עבודה שאף פעם לא באמת מסתיימת, כזו שדורשת תפעול מהבית. אצלנו במשפחה זה מורגש במיוחד, מאחר ואשתי אחות אפידמיולוגית בלשכת הבריאות של משרד הבריאות בתל אביב, והיא מתעסקת עם חקירות ומתן תשובות לאוכלוסייה במקרה של חשיפה לחולים. התקופה האחרונה הייתה לחוצה ועמוסה ביותר לשנינו ואנחנו בקושי רואים אחד את השנייה. לאחרונה הילדים התחילו להתלונן, ובת ה-11 שלי אפילו הכינה מכתב (שבסוף לא נשלח) למשרד הבריאות שבו היא ביקשה שישחררו אותנו קצת כדי שנהיה יותר איתם". 

"בסך הכל, למרות הלחץ הרב, אני למדתי אישית המון מהעבודה כאח בתקופת הקורונה. אני תמיד אומר שבמגפות צריכים להתמודד באמצעים 'של פעם', ובהחלט אפשר לראות איך מדיניות הבידוד של משרד הבריאות תרמה רבות להפחתת התפוצה של הנגיף בארץ. בחודשיים האחרונים הכרתי הרבה מאוד אנשים ויצרתי ממשקים מצוינים עם המחלקות במרפאות, בהנהלת המחוז ובעיקר מול גורמי הלוגיסטיקה והשינוע".