שתי בנות מבוגרות, שהזדקנו אף יותר מגילן הביולוגי מדאגה ומעצב, צמודות למיטה במיון, בה שוכבת אישה מבוגרת וחיוורת. דואגות לאמא שלהן. אני זוכרת אותן. לא זוכרת שם, לא סיפור ולא זמן. אבל אני זוכרת אותן- שתי בנות, אחיות. מטפלות באמא שלהן, במסירות ואהבה כזו שלא יצא לי לראות לפני, ולכן נחרטו בליבי.
כמה שנים קודם היא הגיעה לבית החולים עם כאב בטן. היה לה אז גידול חוסם במעי הגס והיא עברה ניתוח גדול והוציאו לה סטומה, שזה הטייה של מערכת העיכול, של המעי לדופן הבטן, כך שהצואה תתנקז לתוך שקית אותה מחליפים כל פעם. המנתחים לא הצליחו להוציא את כל המחלה. והגידול בינתיים התפשט והיא כבר בת 90, צלולה בדעתה, מבינה הכל. בהוספיס בית.
הן הגיעו למיון כי כבר ימים שקשה לה לאכול, היא ירדה במשקל וכאב לה. וכאב להן. ניגשתי לבדוק אותה, הסתכלתי עליה ועל בנותיה ופשוט, הערצתי אותן. קינאתי בשביל כל יתר המטופלים שיצא לי לפגוש והמטופלים שבעתיד אכיר, ואיחלתי להם כזו משפחה, כזה יחס, אפילו קצת מזה, מישהו שידאג להם ככה לכשיצטרכו.
לצערי יוצא לי לפגוש מטופלים ומלווים (ולא תמיד יש מלווים) מכל הסוגים וגם את ההיפך הגמור - את החולים הנזרקים לבד במיון, בעיקר סביב חגי ומועדי ישראל. אבל זה לפעם אחרת. בדקתי את הבטן, את הסטומה שעובדת יפה, הן ניקו מייד אחרי עם מגבונים את הצואה, שלרגע לא תהיה במצב לא נעים. תמיד נקייה ומסודרת. הן ריגשו אותי. בדיוק הגיעו בדיקות הדם שלה: עלייה משמעותית באנזימי הכבד שמרמזת על המחלה שכבר התקדמה והתפשטה לכבד וכנראה לעוד מקומות בגוף. תאי סרטן שהורסים כל חלקה טובה ומכלים את גופה, לא סתם קשה לה לאכול.
לפעמים אין תשובות במיון. לפחות לא תשובות ברורות, לא לכולם ולא באופן חד משמעי. לי לא היו תשובות טובות במקרה הזה. לא היו לי תשובות בכלל. לא היה לה חום אבל עלייה במדדי דלקת בבדיקות הדם יחד עם ההפרעה באנזימי הכבד גרמו לי לדמיין את הגרורות שחוסמות את דרכי המרה בכבד שלה, מה שעלול להוביל למצב מסכן חיים אבל בעצם היא כבר במצב מסכן חיים, ממנו לא תצא, איזה בלבול. מה אני אמורה לעשות?! שלחתי אותה לבדיקת סיטי, למרות שהתלבטתי גם לגבי הנחיצות של בדיקה זו, כי מה היא תיתן מלבד הוכחה ניצחת לכך שאכן המחלה התקדמה והמצב של המטופלת קשה?! מה הדבר הנכון לעשות עכשיו?
זה לא החיים שלי ולא בטוחה שמתפקידי להחליט כיצד תסיים את חייה, מאושפזת בבית החולים ומחוברת לצינורות ונקזים שיוצאים לה מכל מיני חורים מהגוף או בבית שלה, אולי קצת מהר יותר אבל בכבוד ובנוחות. אין תשובה נכונה, היא צריכה להחליט. שאלתי את הבנות: "מה אמא רוצה?" והן הסבירו וגם תרגמו לרוסית לאימן. "היא לא רוצה להיות פה, היא מבינה שנשארה מחלה והיא רק רוצה להיות בבית.. אבל קשה לנו להאכיל אותה וקשה לראות אותה ככה סובלת!" הן מספרות בבכי לי שוב.
התלבטתי מאוד והחלטתי בסוף שהיא הרי כבר פה במיון ואני לא יכולה לשלוח אותה ככה הביתה שתפתח כולנגיטיס (דלקת וזיהום בדרכי המרה בגלל הגרורות בכבד, למרות שלרוב קורה משנית לאבנים שיצאו לטיול מכיס המרה, וזה מצב שעלול להיות מצב מסכן חיים). לא רציתי שתמות מזה. אבל בעצם, מה זה בכלל משנה?
שלחתי אותה לבדיקת הסיטי, ובדיוק כפי שדמיינתי, כל הכבד ולא רק הכבד, היה זרוע בגרורות. מחלה מפושטת, כנראה שלא נשאר לה זמן רב. הסברתי להן את המצב, איך אני שונאת להיות זו שמבשרת בשורות כאלו. שובר לב כל פעם, הלב שלי הוא כמו פאזל של אלפי חלקים שכל פעם צריך להרכיב מחדש ולהדביק עם לויקופלסט. הן תרגמו לרוסית והסבירו לאימן אבל הרגשתי שחסכו ממנה הפעם חלק מהפרטים.
שוב שאלתי מה תרצו שנעשה? אפשר לאשפז אותה להשגחה, לקחת תרביות דם ואם נצטרך לתת אנטיביוטיקה, לנקז את דרכי המרה, וגם לעזור בנושא ההזנה. אפשר להכניס זונדה, להביא דיאטנית, לתת כל מיני העשרות מזון, לתת תרופות נגד כאב ובחילה, יש הרבה דברים שניתן לעשות במסגרת בית החולים, וזה גם יקל עליכן. אבל, אפשר ללכת גם הביתה, כי זמנה קצוב, כי היא רוצה להיות בבית.
יש מסגרת תומכת, ואפילו אפשרות להזנה וטיפול בכאב דרך הוספיס בית. יש אפשרויות. אבל בעיקר כי היא רוצה ובעצם בכלל לא רצתה לבוא לבית החולים. הבנות הסתכלו עלי, בכו, ושאלו: "מה לעשות?" ואני, קצת בכיתי איתן ולא הייתה לי תשובה טובה. כי אין תשובה טובה. אין בכלל תשובה. כל אחד מה שנכון לו. נזכרתי בסבתא שלי, זה לא היה מזמן וסיפרתי להן, שבסיטואציה דומה אבל שונה עם סבתי היקרה ז"ל, היא בחרה ללכת הביתה, להיפרד בכבוד ממשפחתה, אוכלת את האוכל שלה ולא של בית חולים, לא מחוברת לאינפוזיות וזונדה וקתטר וכל יתר הדברים הנוראיים שמאפשרים לנו לטפל אך גם מסבים סבל לחולים שלנו.
אמרתי להן שאני מבינה, וכל בחירה תהיה נכונה, כי שום דבר כבר לא ישנה וכל אחד בהתאם למה שיכול, ממה שפוחד, במה שמאמין. האמת שהכול לגיטימי. למרות העומס במיון ולמרות שידעתי ש"אשלם על זה" בדמותם של מטופלים זועמים שממתינים לי, דיברתי איתן ארוכות, הסברתי איך כן אפשר לעזור ומה כן ניתן לעשות בשלב הזה - במיוחד להקל על סבל וגם דרכים שניתן לעזור לה לאכול בינתיים. בבית חולים או במסגרת הוספיס.
והן בחרו ללכת הביתה, זה מה שאימן רצתה. ולי זה היה קשה מאוד. הרגשתי אחראית למצב שהוא בלתי אפשרי כמעט. איך יתכן שאין תשובות? הן נכנסו לי ללב ותמיד תהיינה שם בתור הבנות הכי מסורות שפגשתי מעודי וגם בפינת השאלות הגדולות בנושא אתיקה רפואית שאין להן תשובה.
בדרך הביתה עצרה אחת הבנות של המטופלת בחדרי, הייתי טרודה ביתר המטופלים שלי שצבאו על הדלת שלי כועסים על הזמן שחיכו לי ובעיקר, כל המקרה הזה ישב עלי ועשה לי קוואץ' גדול בלב. "רק באתי לומר תודה על הכל" אמרה לי בעיניים דומעות. "לא עשיתי כלום!" אמרתי לה והרגשתי עוד יותר רע שלא יכולתי באמת לעזור ואיזה אבסורד זה שמכל המטופלים שחושבים שהכל מגיע להם ושלהם באמת הרגשתי שעזרתי ולא אמרו תודה, דווקא הפעם מקבלת הערכה, דווקא מהן ה"תודה". בימינו, לקבל תודה זה "נדיר", מה שהופך את זה למרגש במיוחד. "להיפך! את עשית כל כך הרבה! את היית שם ברגע שהיינו צריכות אותך, לא נשכח אותך לעולם!", היא אמרה לי ושתינו בכינו. הבנתי שבעצם הן היו המטופלות שלי יותר מאימן. לפעמים העבודה הקשה הזו שווה את זה.