קהות החושים שעוטפת אותנו בימים האלה, סביב המלחמה, בפרט כעת סביב החגים, כאילו הפסקנו מלהרגיש, מנגנון הגנה בכדי שנמשיך...אבל הם עדיין חטופים, ומידי יום מאבדים עוד ועוד, ואנחנו רובוטים, במעגל הזה, של החיים והמוות, לנסות לזכור ולשמור על צלם אנוש.

עוד תורנות מיון. ייעוץ פנימאי, להעריך מטופל עם בטן תפוחה. המטופל, גבר צעיר, לאחר שבץ ענק שהפך אותו לסיעודי לחלוטין. שוכב במיטה עם חיתול, חסר במקטע עצם בגולגולת שמעוות את ראשו ופניו ומספר לי, עוד לפני שקראתי בתיק שלו, את מה שקרה לו. הוא שרד אמנם אך מה ומי נותר? אשתו והמטפל ההודי לצידו. אני מסבירה למטופל שאני הולכת להרים את החולצה שלו, ולבדוק לו את הבטן ושאצטרך להפשיט אותו ולעשות גם בדיקה רקטלית, שהיא לא בדיקה נעימה אבל חשובה והיא ממש לשנייה.

יש לי כבר נאום קבוע. מדקלמת את ההסבר כמו שחקנית בהצגה. מיומנת בתפקיד. הוא לא עונה ורק בוהה באוויר.  אשתו כמו מתנצלת בשמו ואומרת: "את יכולה להמשיך, הוא לא מבין אותך ממילא". אבל אני עונה לה ולו ואולי בעיקר לי, שאני חייבת לדבר ולהסביר. בדיקה גופנית זו חדירה לפרטיות של בן אדם, לגוף של מישהו. אני לא יכולה לדעת אף פעם עד כמה המטופל שמולי מבין אבל אני חייבת לזכור ולא לשכוח שהוא בן אדם, ולהתייחס אליו בתור שכזה, בן אדם שמבין ומרגיש וכואב לו. גם אם לא. ואני חייבת לזכור שגם אני בן אדם בכל הטירוף הזה. אני לפעמים מרגישה שההסבר שלי לא באמת מגיע לשום מקום,  אבל אני חושבת שאם זה היה הפוך, עדיין הייתי שמחה לקבל אותו.

זה חשוב לפתח גינונים והרגלים שישמרו עלינו בני אדם. במיוחד כי העבודה הזו כל כך קשה ומתישה. וזה חוזר על עצמו, מידי יום, מידי תורנות, עומס נפשי ופיזי שהוא לא הגיוני. החשיפה למראות קשים, למוות ולמחלות, למצבי קיצון, זה יכול לערער בני אדם, זה מערער אותי. זה גורם לנו כצוות מטפל לפתח דרכי התמודדות, לפתח שיריון, לפעמים להפוך לרובוטים. האחות שהציצה מבעד לווילון ונעלמה ממלמלת: "איזה מקצוע בחרת לך!" והולכת.

אני חייבת להתוודות שלא תמיד עשיתי כך ושלפעמים גם אני רובוטית. אני זוכרת פעמים, בטירוף והעומס של המיון, שלא הסברתי ופשוט בדקתי, וזה גרם לי להרגיש רע. בשבילי ובשבילם. הפכתי לרובוט,  זה נועד להגן אבל זה גם ממש ההיפך מלטפל, מלהיות רופאה. כלומר, יש לטיפול נכון עוד נדבכים ובהם ערכים בסיסיים באנושיות. אז פיתחתי הרגל שמגן, עלי ועליהם- לא משנה מי עומד מולי אני אנסה להתייחס אליו כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי ואל בני משפחתי. זה כלל שעוזר ומאפס.

המטופלת הבאה, צעירה גם היא. עם סרטן שחלות גרורתי שחזר, לאחר הרבה ניתוחים וניסיונות לנקות את המחלה שחזרה. שוב הגיעה למיון עם חסימת מעי. היא לא רוצה זונדה ולא רוצה להתאשפז.  "מה הסיכוי שזה יסתדר לבד?" היא שואלת ואני עונה בסבלנות. "למה זה קרה עכשיו?" ואני מסבירה, דמעות מבצבצות בעיניי ואני לא טורחת להסתיר אותם. אני מתיישבת לידה ונותנת לה יד. הסטאז'ר שמלווה אותי בתורנות זו ובכלל רוצה להיות פסיכיאטר, מתבונן בי בפליאה. הוא כנראה לא ציפה זאת מכירורגית. או בכלל.

אבל זה שיעור חשוב עבורו, ללמוד להיות שם לא רק כרופא אלא כבן אדם, להזדהות עם המטופל ולא להסתיר את הדמעות ולדעת גם לגעת ולתת יד או אפילו חיבוק. אפילו שזה לא רפואי, אפילו שאין זמן ואנשים בחוץ צורחים ואני אמורה לתקתק הכל מהר מהר ולא לחזור על אותו הסבר 3 פעמים.

זה כל כך קשה. למרות הפצרותיי והסבריי, המטופלת מתעקשת לחזור הביתה. אני מבינה אותה ואומרת שאתפלל עבורה למרות שבדרך כלל לא מתפללת, שהגוף שלה יעשה את העבודה וישחרר את החסימה לבד. למרות שיודעת בתוך תוכי שהיא תחזור תוך כמה שעות מה שבאמת קורה. היא הולכת למות בקרוב אז באמת למה עם זונדה נוראית באף, מאושפזת בצום בבית חולים. איך עדיף למות וממה? לא תמיד יש תשובה טובה או תשובה נקודה. מה שבטוח שכל פעם מחדש נתקלת בשאלה הזו ואין לי תשובה. כנראה שאכתוב על זה עוד הרבה כי זה נשאר איתי.  

בחדר הניתוח. מטופלת צעירה. ניתוח דחוף לכריתת התוספתן. רק שעות ספורות קודם לכן במיון בדקתי אותה וחשדתי בכך. מדהים היכולת הנרכשת להרגיש דברים בעזרת הידיים. כמו שריר שמתפתח מכל אימון, מכל מטופל שיצא לי לבדוק. לפעמים אני ממש בטוחה באבחנה, רק מלשים יד על הבטן, אבל לפעמים לא ולפעמים טועה. לפעמים חושדת והסיטי מאושש או מפריך. אז למדתי לתרגל עוד משהו חשוב: ענווה.  דווקא ככל שמתקדמת בהתמחות הארוכה הזו ורוכשת מיומנות וידע. מכל כך הרבה דברים כבר הופתעתי, אנשים ששרדו בניגוד לכל התחזיות ולהיפך, אבחנות שלא חשדתי בהן ואבחנות שהייתי בטוחה בהן וטעיתי. מספיק כדי ללמד שיעור בצניעות, ומספיק כדי לתת כבוד למטופל ולהקשיב לו, ולבדוק עוד פעם, ובעיקר להשאיר ראש פתוח. אני אף פעם לא יודעת ולעולם לא אדע הכול, אולי באמת הכל כתוב מלמעלה ואני תקועה באמצע. תפקיד מוזר. 

אני מכניסה את המטופלת לחדר הניתוח ושמה לה את השיר שבחרה לשמוע לפני שנרדמת. אני גם הייתי בצד השני, וזוכרת כמה רציתי שיחזיקו לי את היד, כמה רציתי להרגיש מוגנת ושצניעותי תשמר. אז מכסה אותה היטב בסדין מחומם, ומסבירה לה שוב על הניתוח, על הגישה הלפרוסקופית ועל שלושת החורים דרכם עובדים שיהפכו לצלקות קטנות בהמשך. אני מבטיחה לה שלא אעזוב את חדר הניתוח ונותנת לה יד עד שהמרדים מאשר לי שהיא כבר עמוק בחלומות. שנזכור כולנו להיות בני אדם. שאהיה טובה יותר. שיחזרו אלינו החטופים ושהפצע הפתוח הזה יתחיל כבר להגליד ואיתו תנשור קהות החושים הזו.