יש לא מעט סיבות שבגללן אנשים בוחרים להתאמן לטריאתלון, ללא ספק אחת מתחרויות הספורט הקשות והמאתגרות שיש. אבל הרוב המכריע של הטריאתלטים הם בעלי רקע ספורטיבי קודם, ומעוניינים לפתח את עצמם בתחומים נוספים, לדחוף את עצמם עוד ולהיות חלק מקבוצה משמעותית. אצל שירה מנור, שמתאמנת כבר שלוש שנים לטריאתלון, שוב דבר מזה לא קרה. למעשה, החיבור המיידי שלה לספורט האתגרי והמאתגר הזה התחיל לגמרי במקרה. "לפני שלוש שנים בערך, לקראת סיום לימודי הקואוצ'ינג שלי בסמינר הקיבוצים, כל אחד נדרש לספר על משהו שהוא חושש ממנו. אני סיפרתי שאני לא יודעת לרכוב על אופניים, שזה תמיד נראה לי מפחיד, ומוזר לי שאנשים יכולים להרגיש ביטחון בזה. אחת הנשים שלמדה איתי ניגשה אליי בסוף השיעור, ואמרה לי שלבעלה יש קבוצת רכיבה מקצוענית, והציעה לחבר אותי לרוכב שילמד אותי לרכוב על אופניים".
הבעל, מתברר, הוא רוני בראון, בעלים משותפים של קבוצת הרכיבה הגדולה בישראל, סייקלינג אקדמי (ביחד עם המיליארדר והפילנטרופ הישראלי-קנדי סילבן אדמס, המשוגע לרכיבה, ושגם הביא לישראל את מירוץ ג'ירו ד'איטליה 2018). מנור החליטה לזרום ולהתגבר על הפחד, ואותה רכיבה הפכה לשער הכניסה שלה לעולם הטריאתלונים. "בפעם הראשונה רכבתי איתו ואיתה, ופשוט התאהבתי בזה. הצלחתי לרכוב מהתחלה, רכבנו מחוף הצוק כמעט עד ליפו וחזור. מיד אמרתי שהדבר הזה קוסם לי".
היא החליטה לקחת אימונים פרטיים עם אחד הרוכבים בקבוצה, ואחרי חודשיים-שלושה כבר נכנסה עמוק לתחום. "הוא לימד אותי לעלות על קליטים, אותן נעלי רכיבה שמתחברות על אופני כביש. בשלב הזה כבר יכולתי לעבור לרכוב עם קבוצה". היא הצטרפה לקבוצת רכיבה בשם My Way , בבעלותו של אריאל הלר המנהל אותה כבר 15 שנה. "התחלתי לצאת איתם לרכיבות נפח בימי שבת – אלה רכיבות שהן בין 80 ל-100 קילומטר. התחלתי להצטרף למסעות. בעוד שבועיים אנחנו עושים את מצפה רמון-אילת". חצי שנה אחרי שעלתה על האופניים, התחילה לרוץ, בהתחלה לבד עם המאמן, ולאחר מכן עם הקבוצה. לאחרונה התחילה גם לשחות, הצלע השלישית בתחרות. "זה הדבר הכי חלש אצלי מתוך השלושה. מעולם לא ידעתי לשחות, רק קצת חזה. בתחרויות שוחים חתירה, זה משהו שלא ידעתי בכלל".
החלק המפתיע בסיפור של מנור, הוא שהיא עושה את כל זה בלי שום רקע ספורטיבי. למעשה, היא מעולם לא התאמנה בשום סוג של ספורט. "זאת האמת לאמיתה, אני ממש לא הייתי בכיוון, חד וחלק, וגם לא על יד. מעולם לא התאמנתי במשהו קבוע, מעולם לא הייתי בחדרי כושר או עשיתי איזה ספורט. בגיל 20 התאמנתי קצת בקיקבוקסינג. אבל פרט לכך שום דבר. ריצה זה משהו שלא עשיתי מאז גיל 11".
בעצם עברת מאפס למאה.
"כן, כל שלושת התחומים האלה היו זרים לי. מה שכן, אני חושבת שיש לי איזושהי נטייה לזה, כמו אדם שיודע או לא יודע לצייר. בסופו של דבר, החלק הכי חשוב זה החיבור. אם אין רצון וחיבור אמיתי לעשות משהו בחיים, אז הוא לא רלוונטי. באופניים אין ספק שפשוט התאהבתי. את הריצה אני אוהבת פחות, אבל מאמינה שיש משהו מאוד מושך דווקא להימצא במקום החלש שלנו. זה מאוד מספק אותנו כבני אדם להתגבר על קושי, לתעל אותו למקום טוב, זו הנאה עצומה, גם לגוף וגם לנפש".
מה לדעתך יותר חשוב בספורט כמו טריאתלון – כוח מנטלי או פיזי?
"בתחום של ספורט אתגרי אי אפשר בלי כוח פיזי, בלעדיו אי אפשר להשתפר ולהגיע ליעדים. כוח מנטלי הוא לא פחות חשוב כי בלעדיו לא נצליח להתגבר על האתגרים. אני חושבת שלכל אחד יש את התשובה שלו. זו גם שאלה של הגישה שלנו לקושי, או לדברים לא קלים. בעיניי החיים היו משעממים אם הכל היה קל, אם לא היו מטרות ויעדים ואתגרים. אם לוקחים את כל הקושי והמורכבות והפחד והסבל למקום טוב וכיף, זה שווה הכל".
מנור, 37, מעצבת אופנה במקצועה, היא אמא לתים וניל, בני שמונה ותשע וחצי, אבל היא לא אוהבת לדבר על חייה הפרטיים, ומעדיפה להתמקד באהבה החדשה והתובענית למדי שלה. "אני מתאמנת כל השבוע פרט ליום ראשון, מתחילה ב-5:30 בבוקר. אני רוכבת סביב שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ומשלבת גם אימונים בשיטה שנקראת PowerWatts של אלעד פלטין, שם אני מקבלת יכולות שליטה ודיוק בקדנס, שהוא קצב הדיווש. למדתי שם לפדל בצורה הרבה יותר מהירה ועם הרבה יותר שליטה. אני רצה פעמיים בשבוע ריצה יחסית קצרה של 10-12 ק"מ, ובימי שישי אני רצה ריצת נפח ארוכה יותר. יש תקופות מסוימות בקבוצה, בדרך כלל כשאנחנו מתאמנים לקראת משהו, שאנחנו גם רצים וגם רוכבים, וחוזר חלילה".
נשמע קשוח. נשאר זמן למשפחה וחברים?
"שעות האימונים הן לרוב בבקרים המוקדמים, אבל בשישי שבת הם כבר ארוכים יותר ומעייפים יותר ואכן זה יכול להשפיע על זמן איכות עם המשפחה והחברים. כשמתכוננים לתחרות זה מורכב יותר וגוזל זמן וכוח. יש לא מעט סיפורים על זוגות ומשפחות שזה יוצר אצלם מתחים ובעיות בתקופות כאלה, ויש שמקבלים יותר ותומכים. הילדים שלי (ילדיו של האמן צביקה פיק, י.פ.) מקבלים זאת באהבה, הם מאד אוהבים את זה שאני מתאמנת ומשמשת להם דוגמה טובה".
קבוצות טריאתלון הן משהו שהתפתח בשנים האחרונות, והן מהוות כוח משמעותי שמסייע למתאמנים להגיע להישגים. יש שמעדיפים קבוצות גדולות של 80-100 חברים, יש המעדיפים קבוצות קטנות יותר. יש גם מתאמנים שמעדיפים לעשות את זה סולו, כמו אח של מנור, שהוא איש ברזל ומעדיף להתאמן אחד על אחד. "אנשים עם כוח רצון מאוד חזק לא מחפשים חברה", היא אומרת. אבל בסופו של יום, מדובר בתחום תחרותי, ויש גם תחרות בין הקבוצות, ביקורת, והשוואות בין הקבוצות והמאמנים. מנור לא לוקחת חלק ברכילות או בהשמצות. "צריך להתעסק בעיקר ולא בטפל. בסוף בכל קבוצה יש אנשים שלכל אחד יש את הראייה והדרך שלו, כל אחד קם בבוקר עם היעדים שלו והמוטיבציה שלו והרצונות שלו. תחרות בין אחד לשני זה דבר טוב, אבל זה לא הדבר המהותי, ומעייף כל כך את הנפש, אז למה? מבחינתי אם התחברתי למישהו זה מספיק".
היה רגע שבו כמעט נשברת?
"היינו במסע במבוא חמה, עם עלייה שהייתי צריכה לעלות, זה היה לי מאוד מאוד מאוד מאתגר. וגם העלייה של החרמון, אמרתי שאני חייבת להוריד את הרגל. אבל אז אני אומרת בראש 'אם אני עכשיו, כשאני בקושי הנוראי הזה, מורידה את הרגל, אין לי איך לחזור לרכוב'. זה שיפוע חד כל כך, אז זה אומר שאני צריכה לעלות לרכב ליווי, אין איך להמשיך. היו כמה פעמים שאמרתי 'לא נורא, אני יורדת', ואז מהר אני חושבת עם עצמי ואומרת 'בואי ניתן עוד טיפה כוח, זה תכף נגמר'. אצלי בחיים לחזור אחורה וליפול אחורה זה לא בא בחשבון".
יש איזו תחרות ספציפית שאת מתאמנת לקראתה?
"כל הזמן מתאמנים לתחרויות. לפני חודשיים הייתה אמורה להיות תחרות בטבריה שהתאמנתי אליה, אבל היא בוטלה עקב המלחמה. יש כאלה שמתאמנים לישראמן באילת ויש כאלה שמתאמנים לאיש ברזל בקופנהגן או ארצות אחרות".
האימונים האינטנסיביים האלה מצריכים גם תזונה מיטבית, ומנור מעידה שהיא שינתה את הרגלי האכילה שלה. "אוכל הוא אחת מהנאות החיים עבורי. אבל בעקבות האימונים עשיתי שינויים בתזונה. מדי יום מאכלים שמכילים חלבון, צורכת הרבה אגוזים וירקות, מה שלא היה קיים כמעט לפני, ושותה הרבה מים. אני גם לא מוותרת על אוכל טוב, גם ג׳אנק לפעמים ומתוקים, מדי פעם יין או וויסקי. בזמן רכיבה או ריצה צריך להקפיד לתת לגוף דלק, אז אנחנו לוקחים ג'לים, חטיפי אנרגיה, סוכריות אנרגיה, איזוטונים, בננות, תמרים וכו'".
נשמע שזה לא ספורט זול במיוחד.
"זה חד משמעית ספורט יקר. יש הרבה ציוד שצריך. אופניים כמובן, שהם יקרים מאוד מלכתחילה, ואביזרים כמו קסדה, משקפי רכיבה, ביגוד מיוחד לרכיבה, כפפות, בקבוקי שתייה וכו'. צריך גם לא מעט ציוד ריצה וציוד שחייה. לכל אלה מתווספים תוספי התזונה והמשקאות האיזוטוניים, וכמובן תשלום לקבוצה ולמאמן, לרוב תשלום חודשי קבוע. משלמים גם על המסעות, על לינה בבתי מלון, רכבי ליווי וכו'".
היא מעידה על עצמה שהיא אופטימית ובעלת גישה חיובית לחיים, תכונות כנראה הכרחיות להתמודדות עם האתגרים שהאימונים מזמנים. "המחשבה החיובית, והמחשבה על הנאה גם בקושי, היא מה שמביא אותי לעמוד באתגר", היא מסבירה.
מה הבנת על עצמך מאז שהתחלת להתאמן?
"שהשמיים הם לא הגבול, ושאסור לומר אף פעם, כי אף פעם לא קיים. שקושי זו מילה יפה עוד יותר ממה שחשבתי לפני. ושאתגר ומטרה הם הדרך לדברים טובים. התחרות הגדולה ביותר היא ביני לבין עצמי. תמיד יהיו טובים יותר ממני, אז אני מתעסקת במקסימום שאני יכולה לעשות".