בדרך כלל בכי, אנושי ומתבקש ככל שיהיה, אינו דבר נעים. אנחנו לרוב בוכים ברגעים קשים, עצובים, מלחיצים, ורובנו מעדיפים להימנע מכך. אך למרות החסרונות שבכך, כמעט כולנו נסכים שללכת לישון אחרי שבכית זו תחושה שהיא לא פחות מאלוהית. ברגע הקסום הזה, שהעיניים אדומות וכבדות, הגוף עייף, ואנחנו מצליחים ליפול לשינה עמוקה ונעימה בשניות בודדות. למה אנחנו בכלל בוכים? ולמה כל כך כיף לישון אחר כך? פנינו לד"ר שרון פלגי, פסיכולוגית ארצית, בריאות הנפש במכבי שירותי בריאות, שסיפקה הסברים מעניינים לתופעה.
-
ישנם שלושה סוגי בכי
״ישנם שלושה סוגים של בכי או נכון יותר לומר: שלושה סוגים של דמעות שאנו מזילים מהעיניים, כאשר לכל אחד מהם יש תפקיד והרכב פיזיולוגי שונה״, מסבירה ד״ר פלגי. ״בכי ׳בזלי׳ נועד להפריש דמעות מהעין כדי לשמור על לחלוחית העין ולהגן עליה, בכי רפלקטיבי נגרם כתוצאה מגירוי של חומרים כימיים כמו אדי בצל ותפקידו לשמור על העין מגופים זרים, וישנו גם בכי רגשי״.
הקטגוריה המעניינת, היא של הבכי הרגשי. ״הבכי נוצר לאחר שאנו חשים הצפה רגשית משמעותית, בדרך כל של לחץ, מתח או עצב, אבל לפעמים גם בעקבות התרגשות או שמחה גבוהים. הדמעות של סוג בכי זה כוללות כמות גבוהה יותר של הורמוני דחק״, מתארת פלגי, ״אנשים רבים מתארים כי לאחר שהם בוכים, בעיקר אם הם מקבלים את העובדה שבכו ולא שופטים את עצמם, מרגישים תחושה גבוהה יותר של הקלה ורגיעה, אבל הרבה פעמים גם מרגישים תחושה של עייפות״. -
למה אנחנו עייפים כל כך אחרי בכי?
״הבכי מתרחש פעמים רבות לאחר שגל העוררות הרגשית מתחיל לרדת. המחשבה היא כי במהלך הדחק הגדול, האדם צריך להיות דרוך וערני. לאחריו, כאשר ניתן יותר להירגע, להיעזר ו'לצאת' מחוויית המצוקה העוצמתית, הבכי משתחרר״, מתארת פלגי ומוסיפה, ״הבכי מסייע לחוויה של פורקן רגשי, במקביל לפורקן הביולוגי של הפרשת הורמוני הדחק, וכאשר מגיעים עמו תחושות של נחמה וקבלה עצמית, ועוד יותר מכך גיוס של תחושות של אמפתיה וקרבה מאחרים, מתאפשרת לאחר הבכי תחושה של נחמה ומנוחה״.
לדבריה, הסיבה המרכזית לעייפות הקשה שנוחתת עלינו לאחר הבכי, היא בדיוק פורקן זה: ״זו יכולה להיות גם הסיבה לעייפות. הבכי מגיע עם סיום גל הרגשות הגדול, שעמו היה גם הגוף במתח ובמצב דריכות ועוררות, לאחר הבכי ועם פורקן הפיזי ונפשי שמגיע אחריו, הנפש והגוף עייפים, וצריכים ויכולים לנוח״. להורמונים יש חלק מרכזי בכך: ״הדמעות מסייעות לאדם לאזן את הרמה ההורמונלית של הדחק, אשר קיימת אצל האדם בעקבות רמת העוררות הרגשית הגבוהה שהיה בה, ובמקביל הבכי מעודד שחרור של הורמונים הקשורים מאזנים ומווסתים את מערכת הדחק. דרך תהליך זה, הגוף כמו גם הנפש, נרגעים״. -
האם נשים בוכות יותר?
אחת הסטיגמות הוותיקות היא שנשים בוכות יותר מגברים. מה יש לד״ר פלגי לומר על כך? ״אנשים שונים זה מזה בכמות ובתדירות הבכי שלהם. חלק מהבדלים אלו קשורים להבדלים פיזיולוגים ולרמת עוררות רגשית שונה, אשר מתבטאת במידת האקטיבציה של ה'אזורים הרגשיים' של המוח, ולהבדלים הורמונליים. כך, לדוגמה, משערים כי נשים נוטות לבכות יותר מגברים, בין השאר בגלל השוני ההורמונלי בין המינים, בעוד שטסטוסטרון, ההורמון הגברי, נמצא כמעכב בכי, פרולקטין – הורמון אשר נמצא ברמה גבוהה יותר אצל נשים – מקדם בכי״.
עם זאת, לדבריה ישנם גם גורמים חברתיים לכך: ״זהו אולי גם ההסבר לכך כי ההבדלים המגדריים בשכיחות תדירות הבכי בין גברים לנשים מתחילים להופיע רק בגיל ההתבגרות. בעוד ילדים וילדות בוכים באותה תדירות, מגיל ההתבגרות במקביל להבשלה המינית ולשינויים ההורמונליים המתרחשים בגיל זה, מתחיל להיות פער בתדירות הבכי, ונערים וגברים בוכים פחות מנערות ונשים. אבל ההבדלים המגדריים האלו קשורים גם לחלקים תרבותיים-חינוכיים, ולתפיסת הגבריות והנשיות. בדומה, נמצא גם כי במדינות אשר מעודדות יותר ביטוי רגשי, שכיחות הבכי גבוהה יותר אצל גברים ואצל נשים״. -
זו הסיבה שאתם פחות בוכים היום
התעלמו מהמצוקות שלכם כילדים? כנראה שאתם נוטים לבכות פחות היום. כולנו מכירים אנשים שלא זוכרים את הפעם האחרונה בה בכו, ובקיצון השני, אנשים שנוטים לבכות כעניין שבשגרה. כמעט כמו כל דבר, גם לכך יש סיבות פסיכולוגיות ואישיותיות. ״שוני בתדירות הבכי קשור גם להתקשרות ולקשר הראשוני שהיה לנו עם הורינו, ובכלל זה לתגובות הרגשיות שהגיבו לנו הורינו כאשר היינו פעוטות״, מסבירה פלגי ומרחיבה, ״כך, לדוגמה אפשר לראות כי אנשים אשר בילדותם הוריהם קיבלו יותר את רגשותיהם והגיבו אליהם תוך קבלה ומיידיות, ובכלל זה הגיבו באופן יותר מקבל ומנחם לבכי שלהם, נוטים יותר לבכות אך גם יותר נרגעים לאחר הבכי״.
מהעבר השני, ניצבים אנשים שבילדותם קיבלו התייחסות מועטה יותר כשבכו מצד הוריהם. ״אנשים אשר בילדותם הוריהם לא הגיבו לצורכיהם והתעלמו ממצוקתם וצורכיהם, ובכלל זה לא הגיבו לבכיים, נוטים פחות לבכות״, היא מסבירה ומחדדת, ״אלו אשר הוריהם הגיבו אליהם באופן מבלבל, לעתים בעוצמת יתר ובקושי להפריד בין תחושות ההורים לאלו של ילדם, עשויים לבכות יותר אך גם להתקשות יותר לווסת את הבכי ולהירגע״. -
הבכי כצורת תקשורת
כמעט כל זוג הורים צעירים נאלץ להתמודד עם בכי רב בשנים הראשונות. ובכן, יש לכך סיבה אבולוציונית הגיונית מאוד. ״מבחינה התפתחותית, תינוקות בוכים באופן אשר מאותת את מצוקתם. בהעדר מילים או יכולת לתקשר את מצוקתם באופן מובחן יותר, הבכי מהווה דרך לאותת להורים שהם במצוקה ו'להפעילם' לתגובה״, היא מתארת, ״נוכח בכי של תינוקות, ההורים מרגישים תחילה תחושה מקבילה של מצוקה וכאב, 'הדבקות רגשית' זו, אשר קשורה למערכת תאי המראה במוח, גורמת להורים לשים לב למצוקת תינוקם, אבל במקביל מתעוררת גם מערכות מוחיות גבוהות יותר המעודדות את ההורים לפעול כדי להקטין את מצוקת התינוק. התאוריה האבולוציונית משערת כי בעקבות כך 'תינוקות בוכים', שרדו טוב יותר מאלו שלא בכו, ולכן הובילו לשימור הבכי של תינוקות ואנשים״. -
הבכי כפתרון לריבים
גם כאנשים בוגרים, יש לבכי תפקיד משמעותי בחיינו. ״הבכי שלנו מפעיל אצל אחרים את מערכת 'תאי המראה' וגורם פעמים רבות לאחרים לחוש יותר אמפתיה, רוך וקרבה אלנו, וייתכן שזהו חלק מתפקידו. בנוסף, בכי מאותת גם לזולת על תחושת חולשה, וישנם חוקרים אחר חושבים כי איתות זה מסייע להקטין תוקפנות של הזולת״, היא מסבירה ומפרטת, ״כך, בתוך ריבים או ויכוחים, בכי יכול לאותת לאחר על תחושה של 'כניעה' ולהוביל להפסקת הריב. באופן מעניין ודומה, נמצא במחקר ישראלי של מכון ויצמן, כי ריח של דמעות של אישה, הקטין את רמות הטסטוסטרון של גברים ואת מידת המשיכה המינית״.