חצי שנה אחרי השבת השחורה, בנסיעה לכיוון מתחם מסיבת הנובה, דבר לא מסגיר את הזוועות שהתרחשו כאן, הכול פורח וירוק. התחושה הזאת מתפוגגת במהירות כשמגיעים למתחם המסיבה, שהפך מאז למיצג זיכרון מצמרר. מוטות הזיכרון הפרושים במרחב הגדול ונושאים את תמונות הנרצחים, מנסים להמחיש את שאירע כאן, את הבריחה ההמונית, את הטבח הנורא, את הזוועות. שישה חודשים אחרי, ועדיין מאות משורדי המסיבה נאבקים בזיכרונות הקשים, בחרדות, עם דיכאון וסיוטים. הגעתי כדי לפגוש כאן את רון שגב, שהצליח להימלט מהתופת ובחר להפוך את הטראומה לכלי העצמה.

אנחנו משוחחים במתחם המסיבה ליד קיבוץ רעים. זו לא הפעם הראשונה ששגב, בן 38 מתל אביב, מגיע לכאן מאז אותה שבת, ובחודשיים האחרונים הוא מעביר כאן הרצאות לתיירים מחו"ל, בני נוער ומבוגרים. "בפעם הראשונה שנסעתי לכאן הרגשתי סערת רגשות בתוכי לאורך כל הדרך", הוא מספר, "ידעתי שזה יכול להיות קשה נפשית, ומראש הכנתי את הקבוצה שיש סיכוי שההרצאה תתבטל, אך כשהגעתי להפתעתי לא הצלחתי להרגיש כלום. העברתי את ההרצאה על אוטומט מתוך סוג של הלם. רק בפעם השלישית שחזרתי לכאן התפרקתי. איך שיצאתי מהרכב הכול הציף אותי, וזה כמובן התבטא גם בהרצאה".

בעוד כמה רגעים יגיע אוטובוס של בני נוער, צעירים מרחבי ארה"ב שהגיעו לארץ במסגרת הסוכנות היהודית לפני תשעה חודשים. זו ההרצאה הראשונה שיקיים באותו יום, בצהריים ייפגש עם נציגים מגרמניה, ובימים הקרובים יטוס למסע הרצאות בארה"ב. קשה להאמין כיצד מי ששרד את האימה מצליח לשחזר אותה כל פעם מחדש. הסוד, מסביר לי שגב, טמון בכך שלסיפור שלו יש סוף טוב, כי זה סיפור על מי שניצל מהטבח.  

רון שגב מרצה במתחם הנובה (צילום: אור הדר)
רון שגב מרצה במתחם הנובה | צילום: אור הדר

קבוצת שוטרים מגיעה לסיור במתחם, ואחריה קבוצה נוספת, עוד ועוד קבוצות קטנות וגדולות, עשרות אנשים שהגיעו להנציח את האהובים שלהם. כמה מהם מתקבצים במעגל ממש לידנו, קוראים קטע קצר, מקשיבים לשיר, זוכרים.

ובינתיים בני הנוער האמריקאים מגיעים ורון מתחיל בהרצאה. כמו מרצה מיומן, הוא מבקש מהם תחילה להסתובב בין תמונות הנרצחים, לחוש את שאירע. ההרצאה קולחת ורון מספר: "באותה שבת חיכינו לזריחה, אלה תמיד הרגעים הטובים ביותר בפסטיבלים כאלה. התחושה מדהימה, ואלה השעות עם המוזיקה הטובה ביותר. ישבנו כל החברים במאהל שהקמנו במתחם, ופתאום נפסקה המוזיקה. אני זוכר שהדיג'יי אמר משהו אבל לא הצלחתי להבין, הסתכלתי לשמים וראיתי מאות טילים מכיוון עזה. באותו הרגע ממש קיבלתי שיחת טלפון מאבא שלי. הוא היה מודאג, אמר שיש אזעקות בכל הארץ, ואני ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו שאנחנו יוצאים חזרה הביתה לתל אביב". שגב מספר לבני הנוער כיצד התקדם עם אחיו דן ושני חבריו במהירות לעבר יציאת החירום, וכיצד לאחר התלבטויות עלו הארבעה לרכב. "היו לנו שתי אופציות, לפנות ימינה לרעים או שמאלה לבארי. פנינו ימינה, אבל אז הגיעו מאותו כיוון רכבים במהירות שיא, סיפרו שיש מחבלים בקיבוץ ושהם יורים על כולם". הארבעה, כמו מבלים אחרים, עשו פרסה ופנו לכיוון השני, שהיה פקוק ועמוס. "חיכינו ברכב בפקק עד ששמענו שיורים על הרכבים מאחורינו. נטשנו את הרכב והתחלנו לרוץ יחד עם מאות מבלים נוספים". ברגע הזה בני הנוער מרותקים, ורון נעצר, לוקח נשימה עמוקה, מנסה שלא לפרוץ בבכי. אחרי רגע קצר הוא ממשיך לספר כיצד הוא ואחיו התפצלו מהחברים ורצו אל הלא נודע, איך שמעו את היריות מסביבם כל הדרך, ואיך הרגישו כשראו את המחבלים מתקרבים. "התחבאנו בתוך גומחה בקרקע, ובשלב מסוים הרמתי את העיניים וראיתי מחבלים על אופנוע. חשבתי שזהו, עצמתי עיניים ונפרדתי מהמשפחה והחברים. בעצם כל מה שהמחבלים היו צריכים לעשות כדי לראות אותנו זה להסתכל שמאלה. אבל הם לא הסתכלו, ואחרי עשר דקות הם פשוט הלכו". לאחר דקות ארוכות של ריצה ראו השניים רכב מונע, נטוש, באמצע הכביש. "הרגשתי שאלוהים היה איתנו ברגע הזה, נכנסנו לרכב ופשוט נסענו. בדרך אספנו אנשים שרצו לעברנו והתחננו שניקח אותם, היינו לא פחות מ-11 אנשים ברכב". אחרי תלאות וטלטלות הצליחה הקבוצה להגיע לבית החולים סורוקה בבאר שבע, לא לפני שכמעט נכנסו לבארי. השער הפרוץ במקום לא בישר טובות, אז הם עשו פרסה, ובדרך נאלצו להתמודד גם עם איומי נשק של המשטרה לאחר שחשדה שהם מחבלים. "רק כשהגענו לבית החולים בכינו והתפרקנו", הוא אומר.

רון שגב מרצה במתחם הנובה (צילום: אור הדר)
רון שגב מרצה במתחם הנובה | צילום: אור הדר

"היה לי ברור שזה עומד להיות מסע ארוך"

את הלילה שבין שבת לראשון העבירו הארבעה בבאר שבע. "נשארנו לישון אצל אנשים שלא הכרנו שרצו לעזור לנו. היה מסוכן מדי לנסוע באותו יום עד תל אביב. האמת שלא באמת נרדמנו בלילה. היינו מזועזעים, האסימון עוד לא נפל". רק כשהיו בדרך חזרה הביתה להורים בתל אביב המאורעות החלו לחלחל. "הגענו ורק רצינו לנתק את הראש מהמחשבות, אז שתינו ויסקי, עוד בקבוק ועוד אחד. אחרי כמה בקבוקים כבר הייתי מעולף, שכבתי על הספה ולא דיברתי עם אף אחד, אפשר להגיד שהתעלפתי".

אלה היו כמה ימים של בריחה מהמציאות, עד ששגב הבין שמשהו חייב להשתנות. "הבנתי שזה צריך להיפסק, לא היה לי ספק שאצטרך לטפל בעצמי. לא ידעתי איך וכמה, אבל היה לי ברור שזה עומד להיות מסע ארוך". למזלו, כבר בשלב זה פנתה אליו עמותת לב בטוח, שמסייעת לנפגעי המסיבה, ונקבע לו תור מיידי לשיחה עם פסיכולוג.

כמה שבועות אחרי אותה שבת שמע אחיו על ריטריט שמארגנת העמותה. "לא רציתי ללכת בהתחלה, אבל אחי שכנע אותי, אמר שכדאי לי לנסות". בסדנה, זו הייתה הפעם הראשונה שהצליח לישון לילה שלם. "הריטריט נערך באוהלי גלמפינג ברמת גן והייתה אווירה רגועה, שקטה, תחושה של טבע. לימדו אותנו תרגילי נשימה להתמודדות עם החרדה, וגם לפני השינה עשינו יוגה ומדיטציה וזה ממש עזר". לא צריך מילים בסדנה שכזו, הוא אומר. בסביבה שבה כולם ניצולים של הטבח הנורא, המבט בעיניים אחד של השני מספיק. "היינו מאוד רגישים אחד לשני, הכינו אותנו גם שלא לכולם יהיה את הדחף לשתף בסיפור הבריחה שלהם, ביום וחצי הראשונים בכלל לא דיברתי על הסיפור שלי, דיברנו על הקשיים שלנו, על החששות".

"ראיתי את האימה בכל מצמוץ של עיניי, בלי הפסקה. המחשבות לא הפסיקו לרוץ בראש. למה זה קרה, למה אני ניצלתי ואחרים לא? הרי כל כך הרבה אנשים קיבלו באותה שבת החלטות כמעט זהות לשלי אבל הם נרצחו ואני לא. שאלתי את עצמי אולי יכולתי לעשות יותר"

במשך חודשים הוא לא הצליח להתנתק מתמונות רגעי הבריחה. "ראיתי את האימה בכל מצמוץ של עיניי, בלי הפסקה. המחשבות לא הפסיקו לרוץ בראש. למה זה קרה, למה אני ניצלתי ואחרים לא?" הוא אומר בכאב, "הרי כל כך הרבה אנשים קיבלו באותה שבת החלטות כמעט זהות לשלי אבל הם נרצחו ואני לא. שאלתי את עצמי אולי יכולתי לעשות יותר, אולי יכולתי לחזור למסיבה עם הרכב ולנסות לעזור לאחרים. בטיפול אני לומד לסלוח לעצמי. זה תהליך ארוך, ואני מנסה להפנים שאני לא יכול להתעסק במה היה קורה אם, שאם אני אמשיך לנתח את כל הפעמים שהיינו קרובים למוות, ואיך בסוף ניצלנו, זה לא ייגמר".  

רון שגב מרצה במתחם הנובה (צילום: אור הדר)
שגב מרצה במתחם הנובה | צילום: אור הדר

המחשבות הבלתי פוסקות הכבידו, ורון בקושי תפקד, כמעט לא יצא מהבית. "לא רציתי לצאת. הייתי מסוגל לפגוש רק מעט חברים, רק אלה שעברו איתי את האימה הזאת. פחדתי שאני מאבד את זה, הרגשתי בדיכאון. פחדתי שלעולם לא אוכל לחזור לרקוד ולשמוח, שלא אחזור להיות מי שהייתי. היום אני כבר בטוח שלא אחזור להיות מי שהייתי, אבל אני כן יודע שאהיה משהו אחר, טוב יותר. עד היום אני נעזר בכדורי שינה. לפעמים יש סיוטים. אני חולם שאני בשטח, אני רואה הליקופטר מעלי שיורה טילים ללא הפסקה לכל כיוון, ומולי הגדר של עזה, ואני שומע רק יריות בלי סוף. בלילות האלה אני קם בבהלה רטוב מזיעה, אלה רגעים קשים".

מאז שבעה באוקטובר, הוא מעיד, כל דבר קטן משפיע עליו. "אני מאוד רגיש מאז. כל דבר מעורר בי סערת רגשות, אפילו אם סתם קמתי בבוקר ונגמר הקפה, אני הופך להיות בשנייה עצבני, חסר סבלנות, חסר שקט. זה לא היה קורה לי פעם והיום יש המון רגעים כאלה. במצבים כאלה לוקח לי רגע להתפכח. זה קורה בעיקר עם האנשים הקרובים אלי, אלה שאני מרגיש איתם נוח".

אחרי כמעט ארבעה חודשים של התמודדות קשה מנשוא, הוא החליט שהוא חייב לצאת מזה. "זה היה אמצע הלילה והמחשבות לא הפסיקו להציק לי בראש. אני זוכר שממש אמרתי לעצמי 'רון, אתה בצומת דרכים, ואתה חייב להחליט אם להישאב לזה ולהישאר הקורבן או לקום להתרומם מזה כמו גדול ולהתגבר על הקשיים'. בלילה הזה החלטתי לקחת את עצמי בידיים".  

באותו לילה שגב גם הבין שהוא רוצה וצריך לשתף את הסיפור שלו. "הרגשתי שזאת האחריות שלי, שאין הרבה ניצולי הנובה שעוסקים בהסברה. אני רוצה לעזור לאנשים, לעורר אצלם השראה, לעודד אותם ללכת לטפל בעצמם. אני יודע שיש כאלה שנמצאים במצבים לא פשוטים והם לא מטפלים בעצמם", הוא אומר, "לא קל לבקש עזרה, אף אחד לא רוצה שיחשבו שהוא מסכן, זו תחושה נוראית אבל צריך לקבל עזרה". כמה ימים לאחר מכן, עמותת לב בטוח הזמינה אותו לשתף את הסיפור שלו עם קבוצה של תנועת מכבי העולמית. החיבור בין שגב והעמותה נוצר, וכך נולדה ההרצאה.   

רון שגב וחברים במהלך פסטיבל הנובה (צילום: דן שגב)
שגב וחברים במהלך פסטיבל הנובה | צילום: דן שגב

"לא הבנתי כמה כוח יש להרצאה וכמה כוח אני נותן לאחרים"

שגב מעיד כי בתקופה האחרונה הוא במקום קצת יותר טוב, בין השאר הודות לעשייה המסיחה את הדעת. "אני עדיין סובל מהתקפי חרדה מדי יום, אבל לא באותה תדירות כמו לפני כן. אי אפשר לדעת מתי זה יתפוס אותך. אני יודע שיש דברים שייקח הרבה זמן לטפל בהם. אני לא רואה את עצמי מפסיק את הטיפולים השבועיים, לפחות לא בשנה הקרובה. אין דרך אחרת, הטיפולים האלה הם מה שעזר לי להתעלות על המשבר הכי גדול שעברתי בחיים, לצאת מהדיכאון".

השיתוף של סיפורו ותגובות הקהל ממלאים אותו. "חלק מהאנשים בוכים בהרצאה. הם ממש נכנסים לזה, מצליחים לדמיין מה אני רואה בראשי, והם מודים לי ששיתפתי. בהתחלה לא הבנתי כמה כוח יש להרצאה, וכמה כוח אני נותן לאחרים. כשקלטתי, החלטתי לחדד יותר את המסרים שלי לאחרים, והתחלתי להדגיש גם כמה חשוב להתגאות ביהדות שלנו בעולם. אני לא מסתובב בשגרה עם כיפה או סממנים יהודיים אחרים, אבל דווקא בחו"ל אני עושה את זה. לקחתי על עצמי את זה כמשימה, זה חשוב עכשיו במיוחד".

"לב בטוח" מגייסים תרומות לטיפול נפשי לשורדי המסיבות