אנשים רבים סובלים בנעוריהם מ"פצעי בגרות", וחלקם ממשיכים לסבול מהפצעונים המציקים גם בהמשך חייהם. שמה הרפואי של התופעה הוא אַקְנֶה (חטטת) והיא מחלת העור הנפוצה ביותר בעולם המערבי. בצורתה השכיחה המחלה באה לידי ביטוי בהופעת פצעונים על עור הפנים, שעלולים להתפשט גם לכתפיים, לגב ולחזה. חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה פענחו כעת את אחד המנגנונים שמובילים להתפתחות הפצעונים הטורדניים. ממצאיהם מראים שעודפי שומן על העור מציפים את תאי מערכת החיסון שאמורים לבלוע חיידקים, ומשבשים את תפקודם.
אקנה פוגע באחד מכל עשרה אנשים בעולם. הכינוי "פצעי בגרות" נובע מכך שהמחלה נפוצה במיוחד בגיל ההתבגרות, עד כדי כך שכ-95-79 אחוז מהמתבגרים והמתבגרות סובלים ממנה. ברוב המקרים הפצעונים נעלמים עם הזמן, אך לעיתים האקנה נשאר, או צץ מחדש בשלבים מאוחרים יותר של החיים, ויש הסובלים ממנו אפילו בגיל 50. ל-54-40 אחוז מהגברים והנשים מעל גיל 25 יש אקנה על פניהם במידה זו או אחרת, ומעל גיל 40 ממשיכים לראות את התופעה אצל 12 אחוז מהנשים ושלושה אחוזים מהגברים.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
עיקר הנזק של האקנה הוא אסתטי, אך לא פעם מתלוות אליו מצוקות נפשיות משמעותיות. הפצעונים מובילים במקרים רבים לירידה בביטחון העצמי, ואיתה לחרדות, מצב רוח ירוד ואף דיכאון. אלה עלולים בתורם להוביל לבידוד חברתי, קשיים בעבודה, פגיעה בתחושת הרווחה, ובמצבים קשים אף לעודד מחשבות אובדניות.
חוסר איזון הורמונלי
אקנה מתפרץ בעיקר במצבים בהם יש שיבוש באיזון ההורמונלי בגוף, למשל בעקבות עלייה ברמות הורמון המין הזכרי טסטוסטרון בגיל ההתבגרות או שינויים הורמונליים שחלים אצל נשים בגיל המעבר, בשלבים מסוימים של המחזור החודשי או בזמן ההיריון. השינויים הללו גורמים לייצור מוגבר של שומנים מבלוטות החֵלֶב – בלוטות קטנות שנמצאות בזקיקי השערות בעורנו. נוסף על המצב ההורמונלי, גם תכונות תורשתיות כמו מין, סוג העור, הרגישות של בלוטות החֵלֶב להורמונים ועוד עשויות להשפיע על הנטייה לסבול מאקנה. גורמים נוספים, כמו מרכיבי התזונה, לחץ נפשי, אורח החיים ותכשירים מסוימים לטיפול בעור עלולים להחמיר את הבעיה. מחקרים מעידים למשל שצריכת חלב פרה ומוצריו מחריפה התפרצות של אקנה. אחת הסיבות לכך היא שהחלב המסחרי בימינו מכיל כמות גדולה של הורמונים.
בלוטות החֵלֶב מפוזרות בכל הגוף, אך מרוכזות בעיקר בפנים, בקרקפת, בכתפיים ובחזה. החֵלֶב מתנקז דרך הפתח של זקיק השערה וזולג משם אל פני העור. תפקידו שם הוא ליצור על העור מעטה שיגן עליו מזיהומים של חיידקים ופטריות, ולשמור על הלחות והגמישות שלו.
בחֶלֵב האנושי יש כמה מולקולות שומניות. ביניהן בולטת במיוחד מולקולה בשם סקוואלן (Squalene), שמרכיבה 20-12 אחוז מהחֵלֶב, ולצידה טריגליצרידים, חומצות שומן, אסטרים, שעווה וכולסטרול. מחקר שהשווה בין המרכיבים השומניים של החֵלֶב אצל אנשים שסובלים מאקנה מול אנשים ללא אקנה, מצא כי לאנשים עם אקנה יש כ-59 אחוזים יותר חֵלֶב בהשוואה לקבוצת הביקורת, ובעיקר הם נבדלים בכמות הסקוואלן.
מחֵלֶב לפצעונים
עודפי החֵלֶב שמצטברים על העור משתלבים עם תאי העור המתים בסביבתם וסותמים את פתח הבלוטה. כך החלב לא יכול להתנקז החוצה, וחיידקים שחדרו לבלוטה הסתומה מוצאים בה סביבה לחה ודלה בחמצן, תנאים נוחים להתרבות עבורם. מדובר בחיידקים שחיים על העור באופן טבעי, בעיקר חיידקי קוטיבקטריה (Cutibacterium), או בשמם הקודם: Propionibacterium acnes. ההתרבות הבלתי מבוקרת הזאת של החיידקים מחוללת תגובה דלקתית באזור הזקיק ומובילה להתפתחות הפצעון המוכר.
כדי להתגונן מפני החיידקים שמתרבים בזקיק השערה, נשלחים לאזור תאי דם לבנים של מערכת החיסון הקרויים מקרופאגים. המקרופאגים הם תאים שתפקידם לבלוע את החיידקים, לעכל ולהשמיד אותם. בנוסף הם מפרישים חלבונים הקרויים ציטוקינים, שמושכים לאזור הזיהום תאים לבנים נוספים אשר מצטרפים למלחמה נגד הפולש. פעילות תאי מערכת החיסון באזור יוצרת תגובה דלקתית סביב הנקבובית הסתומה, שמתבטאת באדמומיות ובנפיחות. במרכז הנפיחות מופיעה גבעה לבנה של מוגלה, המכילה תערובת של חֵלֶב, חיידקים, תאי גוף מתים, תאי דם לבנים ופסולת.
אף על פי שכבר זמן רב ידוע הקשר בין הפרשת השומנים המופרזת לבין ההתפתחות המואצת של חיידקים על העור והתהוות הדלקת, התהליך שהוביל לזה לא היה ברור עד כה. מאמר חדש, שפורסם בכתב העת Science Immunology, חושף איך השומנים שמצטברים בזקיק השערה פוגעים בפעילות המקרופאגים ומפריעים להם לסלק את חיידקי האקנה.
החוקרים אספו 32,966 דגימות מפצעוני אקנה בגבם של שישה חולים, ועוד כ-29 אלף דגימות מאזורים בריאים, וגידלו אותם במעבדה. כשבדקו את הדגימות מצאו החוקרים כי באלה שנלקחו מהפצעים בלטה במיוחד קבוצה של מקרופאגים שכללו חלבון הקרוי TREM2. הפער היה עצום: 95 אחוז מהתאים בדגימות האקנה היו מקרופאגים מהסוג הזה, לעומת 5 אחוזים בלבד בדגימות הבריאות. כשהוסיפו סקוואלן לצלחת פטרי שהכילה מקרופאגים שנאספו מעור בריא נמצא שתפקודם נפגע.
הניסויים האלה וניסויים נוספים הובילו את החוקרים להסיק כי בפצעי אקנה דלקתיים, תאים הנמצאים בזקיק השערה מפרישים לבלוטה כמות גדולה של שומנים מסוג סקוואלן. הסקוואלן גורם למקרופאגים לייצר את החלבון TREM2, והם הופכים להיות "רעבים" ובולעניים יותר. כתוצאה מכך הם זוללים כמויות גדולות של שומנים ומקבלים מראה ייחודי דמוי קצף, שהקנה להם את הכינוי "תאי קצף".
החוקרים ראו כי כשהמקרופאגים מתמלאים שומן הם לא מצליחים להילחם בחיידקים. עדיין לא ברור מדוע בדיוק זה קורה, אך החוקרים חושבים כי בין השאר הסקוואלן נקשר ו"גונב" רדיקלים חופשיים מהמקרופאג, וכך מעכב תהליכי חמצון שנחוצים למקרופאגים כדי להרוג חיידקים. כתוצאה מכך חיידקי האקנה מתרבים והמחלה מחמירה. בו בזמן, המקרופאגים המנוטרלים עדיין ממשיכים להפריש ציטוקינים, שמעודדים התפתחות דלקת ועלולים לגרום אדמומיות, נפיחות וכאב.
טיפול ישן ויעיל
המחקר עוזר להסביר מדוע בֶּנְזוֹאִיל פֶּרְאוֹקְסִיד, שהוא אחד התכשירים המוכרים והנפוצים לטיפול מקומי באקנה, מצליח כל כך בתפקידו. התכשיר, שנמכר ללא מרשם וקיים בצורת ג'ל, משחה או תרחיץ, קוטל חיידקים על ידי שחרור רדיקלים חופשיים וכך מפצה על חוסר היעילות של המקרופאגים. גם רטינול, נגזרת של ויטמין A שנמצא בשימוש בקרמים לטיפול בפצעי אקנה, יכול להועיל, מאחר שהוא מצמצם את ייצור החֵלֶב בעור.
גילוי המנגנון שמעורב בהתפתחות פצעי הבגרות, והבנת הקשרים בין מקרופאגים לתאי העור ולשומנים, צפוי להוביל בעתיד לפיתוח תרופות יעילות יותר נגד אקנה. הוא עשוי לסייע גם בפיתוח טיפולים למחלות ולתופעות אחרות שבהם מעורבים מקרופאגים שהפכו ל"תאי קצף", כמו כבד שומני, השמנת יתר, מחלת אלצהיימר וסוגים מסוימים של סרטן.