אני רעות. אני בת 32, תל אביבית, ואני גם נכה בכיסא גלגלים. כשהייתי בת 19 נפצעתי כשקפצתי על טרמפולינה. כן. טרמפולינה. קפיצה אחת שהשתבשה הפכה אותי מנערה שכל חייה ספורט ואקסטרים לנערה נכה ומשותקת מצוואר ומטה. כארבעה חודשים הייתי מונשמת ומעל שנה מאושפזת בבית חולים. מי ידע שטרמפולינה יכולה להיות כל כך מסוכנת... מאז התחלתי תהליך שיקום שנמשך עד היום, ויימשך עד שאגשים את החלום שלי לחזור לעצמאות פיזית מלאה.
עד שהיום הזה יגיע, אני אמשיך להיות מוגבלת. אבל בניגוד למה שאתם אולי חושבים, אני לא עצובה או מסכנה, בטח שלא זקוקה לרחמים. את הקשיים שכרוכים בהסתגלות לנכות כבר עברתי מזמן, ואני חיה חיים מלאים ומאושרים. נכות פיזית נתפסת כנכות הכי קשה, אבל יש נכויות נפשיות שגובות מחיר הרבה יותר כבד. יש אנשים שסובלים מחרדות או דיכאונות ולא מסוגלים לצאת מהבית או ליצור אינטראקציות חברתיות. אני, למרות המגבלה שלי, יכולה להגיע לכל מקום שאני רוצה.
אני לא מגבילה את עצמי, אבל הסביבה מגבילה אותי. ודווקא כאן, במדינה שלי, בעיר שבה אני גרה, במקומות בהם אני מבלה. דווקא כאן תמיד מזכירים לי שאני מוגבלת.
תדמיינו שבכל פעם שהייתם רוצים לעלות לאוטובוס, הנהג היה צריך לעצור במיוחד בשבילכם, לקום מהכיסא, לגשת לחלק האחורי, לפתוח בקושי ובעזרת כמה נוסעים את הרמפה הידנית, ובסוף תעלו אחרי חמש דקות שנראות כמו נצח כי כולם מחכים ומתעכבים רק בגללכם.
תדמיינו שאתם יוצאים עם חברים לבירה, ובכל בר שאתם מגיעים אליו יש רק שולחנות בר גבוהים. תדמיינו מה זה לשבת כל הערב מתחת לכולם. תדמיינו עד כמה זה מבאס.
תדמיינו שאתם נכנסים לחנות, אבל כל הדגמים החדשים נמצאים בקומה העליונה שאין אליה מעלית. וזה אם בכלל הצלחתם להיכנס לחנות ואין איזו מדרגה בכניסה.
כן, אני מרגישה מוגבלת, ואתם מרגישים שאני מוגבלת, וזה רק בגלל תשתית לקויה, בגלל חוסר מודעות, בגלל ביצוע שטחי וחסר רגישות. אני לא רוצה להרגיש שאני מטריחה את הנהג והנוסעים באוטובוס – אני רוצה רמפה חשמלית שתאפשר לי לעלות לאוטובוס בחופשיות. אני לא רוצה שחברים יסחבו אותי על הגב לים כשאפשר לפרוש שביל גומי עד קו המים. ואני לא רוצה להיכנס לאולם קולנוע דרך חדר האשפה כשאפשר להנגיש את הכניסה הראשית. בקיצור, אני לא רוצה שיפתחו לי דלתות – אני רוצה כפתור שיאפשר לי לפתוח את הדלת בעצמי.
אני יודעת שאתם אנשים טובים שרוצים לעזור. אבל אם אתם באמת רוצים לעזור, תהיו ערים יותר לסביבה שלכם. תחשבו אם היא נגישה. אם אתם יושבים איפשהו ולא רואים אותנו, הנכים, תחפשו את המדרגה, את הדלת הסגורה, את השולחנות הגבוהים. תשאלו איפה הרמפה, איפה המעלית, איפה שביל הגישה. אל תשימו לנו מקלות בגלגלים.
ההרצאה הבאה של רעות רדנסקי, "על נכות, התמודדות והשראה", תתקיים ב-10 בינואר בקפה סאגה ביפו. לרכישת כרטיסים
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: רועי ברקוביץ'
עריכה: צופית אמירה
תחקיר: נעמי ביגלאייזן
הפקה: ליהי פיין
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il