יום אחד קראו לי הורי לסלון לשיחה. מכיוון שזאת לא סיטואציה שגרתית בבית שלנו ואנחנו לא עושים הרבה שיחות "רציניות", בטח לא באופן רשמי כל כך, התחלתי לחשוד. כבר עברו לי כמה מחשבות אפלות בראש בזמן שהלכתי מהמטבח לסלון: אולי קרה משהו, אולי מישהו נפטר חס וחלילה, אולי הם מתגרשים? כשהתיישבתי הם רק החמירו את החששות בכך שהתחילו את השיחה ב"יש לנו משהו לספר לך". פה כבר ממש התחלתי לשער מי מקרובי הלך לעולמו. לשמחתי הרבה השיחה נגמרה ללא אבדות בנפש. כך הודיעו לי הורי בגיל 22 שאבא שלי הוא בעצם לא אבא שלי. כלומר הוא כן אבא שלי אבל לא באופן ביולוגי. לאבא, כך התברר, יש בעיה ביצירת תאי זרע ולכן אינו יכול לעשות ילדים, לא באופן ביולוגי לפחות.
כל כך שמחתי לגלות שזאת הייתה ההודעה הגדולה שהייתה להם לספר לי, ולא אף אחד מהדברים הנוראיים שחששתי מהם. כל כך הוקל לי שבכלל לא שמתי לב עד לאמצע השיחה שהם בעצם חוששים שזה אולי עניין גדול מבחינתי. הם שאלו המון שאלות על איך אני מרגיש עם הגילוי המרעיש שהפילו עלי. מה זאת אומרת הוא לא אבא שלי? ברור שהוא אבא שלי, וברור ששום דגימת זרע או קוד בדנ"א שלנו לא הולך לשנות את העובדה הזאת.
אבא זה מי שדואג לך
צריך הרבה יותר מזרע בשביל להיות אבא. אבא זה מי שדואג לך. אבא זה מי שנמצא לידך וליד כל המשפחה שלך בכל יום, ברגעים היפים וברגעים הפחות יפים. זה מי שעובד קשה כדי שלך יהיה מה לאכול ושתקבל חינוך טוב (אני לא שוכח את אמא, אל חשש! אין עלייך, אמא, אבל את לא הנושא הפעם). אבא זה מי שקם באמצע הלילה כדי לאסוף אותך מחבר כי אתה מפחד לישון מחוץ לבית. אבא שלי הוא האבא הזה, והוא אבא רק בזכות זה שיש מערכת שמאפשרת לאישה שבעלה עקר להיכנס להריון. אין לי אבא אחר, ולא עניין אותי אפילו לשנייה אחת מי זה הבחור שהחליט לתרום את הזרע שלו לבנק הזרע. מצד אחד אני מאוד מודה לבחור הזה, אני חייב לו את חיי, תרתי משמע. בזכותו אני חי היום ובזכות אנשים כמוהו גם שתי אחיותיי ועוד הרבה תינוקות מגיעים לעולם מדי שנה. מצד שני, אין לי שום עניין בו. הוא עשה את שלו וזהו. אני לא חושב עליו ולדעתי הוא גם לא חושב עלי. הוא לא זכאי לתואר אבא, בטח לא שלי.
עכשיו אני הוא הבחור הזה. אני הבחור שהחליט ללכת לבנק הזרע ברמב"ם ולאפשר לזוגות רבים ולנשים רבות ליהנות מהפלא שנקרא ילדים משלך. פלא שאין עוררין על משמעותו, חשיבותו והשמחה שהוא מביא לעולם. אין לי התלבטות מוסרית, אין לי שום חשש לגבי עתיד הילדים האלה. אני יודע שללא אנשים כמוני, אני לא הייתי חי היום. ככה פשוט. המעט שאני יכול לעשות על מנת להכיר תודה על חיי הוא לאפשר זאת לאנשים נוספים. הילדים האלה יגדלו עם הורים שאוהבים אותם מאוד, בדיוק כמו שהורי אוהבים אותי. לא ההורים ולא הילדים צריכים לחשוש אם הקשר ביניהם יהיה שונה או חלקי, כי בסופו של דבר ילדים אוהבים את מי שאוהב אותם, ולא צריך מדע ובדיקות דנ"א בשביל לזהות אהבה.
>> חוקרים טוענים שמצאו את הסוד לירידה במשקל
>> הטעות הכי גדולה שאתם עושים עם הקפה של הבוקר
>> אלה המאכלים הטובים ביותר להעלמת הצמיגים
מבוכה היא לא סיבה מספיק טובה
בנק הזרע מאפשר את הבלתי אפשרי לרבים, ואני חב לו את חיי. אך לא אתעלם מכך שהשיטה לא מושלמת. זה נכון שישנו חשש סטטיסטי אמיתי שילדים שהגיעו מאותה תרומת זרע ייפגשו ולא היינו רוצים ליצור מצב של פגם גנטי כזה או אחר. פה המדע כן נכנס לתמונה. אני יודע שזהו מצבי הביולוגי ולכן אני יודע שמוטלת עלי האחריות לבדוק אם בת זוגי או הוריה הם מתרומת זרע, ולדאוג שילדי לעתיד גם יבדקו זאת. זהו דבר שניתן לעקוב אחריו ואפילו לבדוק אותו בצורה רפואית פשוטה. יש כאן מכשול שעלינו להתייחס אליו בכובד ראש, למצוא פתרונות ולהמשיך הלאה.
אני גאה להיות תורם זרע, ואני גאה שהגעתי מתורם זרע. יש משהו מדהים בכך שאישה יכולה להיות עם גבר החלומות שלה, ואפילו לגדל איתו ילדים, גם אם יש בעיות רפואיות שבגללן לא יכלו להביא ילדים לבד. בחברה עתיקה יותר, גבר כזה היה מושא ללעג והיה כנראה מסיים את חייו בבדידות. אך כיום אין צורך בכך ויש לנו את כל הכלים שצריך על מנת למצוא פתרונות באופן דיסקרטי ואנונימי לכל מי שצריך.
לסיום אפנה ישירות לגברים בעלי פוטנציאל לתרומה. אני אולי אשמע תמים וחולמני, אך בעיני אנו בני מזל. בני מזל שיש לנו מי שאוהב אותנו, בני מזל שיש לנו גוף בריא, ובני מזל שנולדנו במקום שבו נולדנו. אני מאמין שהדבר הנכון לעשות הוא לחלוק מעט מן המזל הזה עם מי שאינו זכה בו. כפי שאני מאמין שעל כולנו לעזור לחלשים או לזקנים בחברתנו כפי יכולתנו, אני מאמין שאני עוזר למי שלא היה לו מזל בתחום הזה. מעט מבוכה או אי נעימות הן לא סיבות מספיק טובות כדי לא לעזור היכן שאנו יכולים.
* הכותב הוא תורם בבנק הזרע בקריה הרפואית רמב"ם