תחום הרפואה בישראל נחשב מאז ומתמיד כתחום מבוקש בקרב הסטודנטים, אך רף דרישות הקבלה הגבוה לתחום מציב בפני המועמדים שלא התקבלו לתואר בארץ בדילמה - האם לוותר על החלום ללמוד רפואה או להעתיק את חייהם וללמוד רפואה במשך שנים ארוכות בחו"ל.
הסטודנטים שבחרו ללמוד בחו"ל, צריכים להתמודד עם חזרתם לארץ עם הבחינה הממשלתית. בנוסף, אם הם למדו במקום שאינו מבוקש דיו, המוניטין של המקום בו הם למדו עלול לפגוע באפשרויות התעסוקה שלהם בארץ. אז מה יוצא למדינה מהרף הבלתי אפשרי שניצב בפני רופאים צעירים רבים שמצטרפים גם כך למערכת הבריאות בישראל מידי שנה, והאם לא עדיף למדינה להיות מעורבת בהכשרה שלהם?
עד לאחרונה, לא הייתה הצהרה רשמית וחד-משמעית אילו מוסדות לימוד רפואה בחו"ל הם ברמה טובה ומספקת ביחס לרמה הנדרשת בארץ. לכן, לסטודנטים יש את האפשרות ללמוד בכל מוסד, וחלקם גם יבחרו ללמוד במקומות בהם תנאי הקבלה אינם גבוהים במיוחד, הגם שהם לא בהכרח יספקו להם את רמת הלימוד הטובה ביותר. בשנת 2018 משרד הבריאות החליט להגביל משמעותית את מוסדות הלימוד בחו"ל בהם ניתן ללמוד רפואה ולהתקבל לעבודה בישראל, מתוך מטרה להבטיח רמה אקדמית וקלינית גבוהה של הבוגרים. דא עקא, מהלך זה יגרום למחסור ברופאים בישראל כבר בשנים הקרובות.
פער בין התיאוריה לפרקטיקה
סוגיה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא נושא השפה. אמנם, בחלק מהמוסדות בחו"ל אליהם פונים הסטודנטים הישראלים, הלימודים מתקיימים באנגלית. יחד עם זאת, נדרשת שליטה בשפה המקומית, בייחוד לצרכי תקשורת עם מטופלים מקומיים, אבל לא רק. כאשר סטודנט לומד בשפה שהוא לא שולט בה, היכולות שלו לבטא את אשר למד הינן מוגבלות. אנו עדים, למשל, לכך כי בתחומי רפואה עתירי טכנולוגיה, סטודנטים החוזרים מחו"ל, בעיקר ממוסדות במדינות מסוימות בעולם, מגלים ידע תאורטי מספק ולפעמים נרחב, בה בעת ששליטתם בטכנולוגיות וטכניקות רפואיות שונות אינה טובה דיה.
בנוסף, שיטות הלימוד בחלק מהמדינות הנ"ל הינן מיושנות, וצורת החשיבה לעיתים אינה תואמת את החשיבה של עולם הרפואה במאה ה-21, ובפרט אינה תואמת את דפוסי החשיבה היצירתית, מחוץ לקופסא, שכה נפוצים בארץ.
סטודנט אשר סיים את לימודיו בחו"ל וחזר לארץ, עליו לעבור את הבחינה הממשלתית בארץ. נתונים מראים שגם סטודנטים שעוברים את הבחינה, לא תמיד מצליחים לעבור את בחינות ההתמחות (שלבים א' ו-ב'), בגלל הפערים שנוצרים עוד בלימודים בחו"ל.
מספר הסטודנטים שלומדים רפואה בחו"ל רק גדל עם השנים. בישראל יש חוסר במקומות בהם ניתן ללמוד רפואה. רוב תוכניות הלימוד כיום הן במסלול שאורך שש שנים. בשנים האחרונות נפתחה האופציה למסלול לימודי רפואה בארבע שנים, לאחר לימודי תואר ראשון, אך גם אופציה זו אינה זמינה נכון לעכשיו בכל המוסדות הרלוונטיים, למרות הביקוש הרב.
האפשרות ללמוד תואר ראשון שקרוב לתחום הרפואה, ובהמשך ללמוד במסלול הארבע שנתי, מאפשרת לסטודנטים מוכשרים שלא מצליחים להגיע לעולם הרפואה במסלול השש-שנתי, דרך עקיפה שלעיתים אף טובה יותר. ישנם מספר מחקרים שמראים הבדלים בהישגים בין סטודנטים בוגרי תואר ראשון הממשיכים בהשלמה (ארבע-שנתית) לרפואה, לבין סטודנטים הלומדים במסלול השש-שנתי. הבדל זה מוסבר בין השאר בעובדה כי הסטודנטים המגיעים מתואר ראשון מגיעים מוכנים יותר ללמידה האקדמית, יותר מסטודנטים שהגיעו ללא רקע אקדמי או הכנה מוקדמים.
הכותב הוא נוירולוג, סגן נשיא למחקר וחדשנות ומייסד התוכנית ללימודי רפואה דיגיטלית ב-HIT מכון טכנולוגי חולון