השתלות לב, כבד, כליה, ריאות ואיברים סולידיים אחרים הם פתרונות מצילי חיים, מה שגורם למושתלים לעשות כל שביכולתם כדי לשמור על האיברים שבגופם. לשם כך הם נדרשים להקפיד על טיפול תרופתי לאורך כל ימי חייהם. למעשה, כשמושתל איברים מפסיק את הטיפול, הגוף עלול לדחות את האיבר החדש ולהעמיד את החולה בסכנת חיים. "כבר מינקות הגוף שלנו מתוכנת לזהות כל דבר זר. הוא מתוכנת להכיר נגיף זר, חיידק זר וגם איבר אחר שאינו שלו. כדי לאפשר קליטה של איבר מאדם אחר צריך להטעות את מערכת החיסון או לדכא אותה ולא לאפשר לה להגיב", אומרת ד"ר קרן צוקרט, מומחית לנפרולוגיה ומנהלת השירות לטיפול במושתלי כליה במחלקה הנפרולוגית בבית החולים הדסה.

כדי למנוע ממערכת החיסון להגיב בעוצמה לאיבר המושתל יש צורך ברוב המקרים בשלושה סוגי טיפולים מקבוצת הטיפולים האימונוסופרסנטים, או בתרופות נוגדות דחיית שתל. "כשאנחנו רוצים לתקוף את מערכת החיסון אנחנו עושים את זה מכמה כיוונים, אם נשתמש באנלוגיה של חסימת כבישים, כדי למנוע גישה למקום מסוים, נחסום לא רק את הכביש הראשי אלא גם את שבילי הגישה האחרים. כך גם בטיפול זה נשתמש בשלושה סוגי תרופות שכל אחת מהן חוסמת את מערכת החיסון במקום קצת אחר, והשילוב יחד מייצר את פקק התנועה שלא מאפשר למערכת החיסון להגיב בחוזקה", מסבירה ד"ר צוקרט.

התאמת הטיפול נעשית על סמך סיכויי הדחייה ודרגת הסיכון שהחולה יכול לפתח בשל הטיפול. "כך למשל, הטיפול מותאם לסוג האיבר שמושתל, כיוון שיש איברים שבסכנה גדולה יותר להידחות. ועדיין, המטרה היא להשאיר את המערכת החיסונית תפקודית ככל שניתן מפני שלמערכת זו יש תפקיד חשוב בגוף במניעת זיהומים, ולכן חשוב שהטיפול לא ישתק לחלוטין את פעילותה, אחרת המטופל עלול למות מזיהומים״, מסבירה ד״ר צוקרט ומדגישה: ״לפיכך, צריך לדאוג שהיא תפעל ברמה פחותה אך מספיק טובה כדי למנוע את דחיית האיבר". הטיפול משתנה גם כן ביחס לזמן שעבר מאז ההשתלה. "סמוך להשתלה אנחנו נדכא מאוד את מערכת החיסון, ולאחר שבועות מספר או חודשים נפחית בהדרגה את הטיפול החיסוני. אך כאמור הטיפול לעולם לא יופסק לחלוטין, המטופל יישאר מדוכא חיסון לכל חייו או לפחות לכל התקופה שבה השתל פועל, שכן הורדת הטיפול עלולה לגרום לדחיית האיבר", מסבירה ד"ר צוקרט.

השתלת איברים
התאמת הטיפול נעשית על סמך סיכויי הדחייה ודרגת הסיכון שהחולה יכול לפתח בשל הטיפול | אילוסטרציה: vchal, shutterstock

עם זאת ולמרות הסיכונים השונים, ד"ר צוקרט מבקשת להעביר מסר חד וברור למטופלים: "חשוב לזכור כי להיות מושתל זה הרבה יותר טוב מלהיות חולה דיאליזה לצורך העניין, ולכן ההיענות לטיפולים היא קריטית, ובסך הכול מדובר בטיפול נוח לנטילה, שמגיע בכדורים ואפשר לקחת בבית". אם חולה מפסיק את הטיפול או מפחית את המינון בעצמו הוא מעמיד את עצמו בסיכון בריאותי. "לסיכון לדחיית השתל יש משמעויות נלוות לא פשוטות. די בפספוס של מעט מאוד מנות טיפול כדי שהגוף יפתח נוגדנים נגד האיבר ויוביל לדחייתו, וברגע שמערכת החיסון מייצרת נוגדנים, הגוף יזכור אותם גם אם יושתל איבר נוסף. אצל חולי לב, ריאות וכבד מדובר בסכנת חיים מיידית, מושתלי כליות גוזרים על עצמם בהפסקת הטיפול לחזור לדיאליזה ולהישאר איתה למשך שארית חייהם".

השפעת הקורונה על מושתלי איברים

מגפת הקורונה טרדה את מנוחתם של אוכלוסיית המושתלים החוששים כי עצם הטיפול יעמיד אותם בסיכון גבוה יותר להדבק בנגיף. לד"ר צוקרט יש בשורות מרגיעות: "בכל הקשור לקורונה מדובר באירוע מתגלגל, ואנו לומדים תוך כדי תנועה, אך ממה שבחנו בקרב אוכלוסיית המושתלים בארץ, ובשונה ממדינות אחרות, התחלואה בקורונה הייתה מאוד נמוכה, והסיבות לכך אינן ברורות לנו לגמרי. ייתכן שזה קשור באקלים השונה בארץ או פשוט בשל ההיענות הגדולה לבידוד החברתי שהוטל על האוכלוסייה". רמת הסיכון בקרב אוכלוסיית המושתלים שונה בין מי שעבר זה עתה השתלה ומקבל אימונוסופרסיה במינון גבוה לבין מי שעבר השתלה לפני כמה שנים ונמצא במעקב כרוני. "לאור הנתונים שיש לנו, אנחנו יכולים להגיד שמה שמעמיד מושתלים אלו בסיכון הם בעיקר גורמי הסיכון האחרים, והדיכוי החיסוני תורם אך ייתכן שאיננו הפקטור המרכזי. כך לדוגמה אדם בן 50 שמעשן, סובל מהשמנת יתר ומסוכרת לא מאוזנת עשוי להיות בסיכון גבוה יותר מאשר מושתל כליה בן 40 שעבר את ההשתלה לפני עשר שנים ואין לו אף אחד מגורמי הסיכון הללו", אומרת ד"ר צוקרט ומדגישה: "דווקא בשל הסיבה הזו יש לנקוט בזהירות רבה באיזון אותה נדנדה שבין דיכוי מערכת החיסון לדחיית האיבר ועל כן אסור בשום פנים ואופן להפסיק את הטיפול לדיכוי חיסוני ואפילו לא לעשות שינוי בטיפול, אלא להקפיד בצורה דקדקנית על הנחיות משרד הבריאות באשר לריחוק החברתי".

כעת, כשלאט לאט מתחילים לשחרר את הסגר, ד"ר צוקרט ממליצה למטופלים לנקוט בזהירות יתרה: "חשוב להמתין ולראות שאין עלייה בתחלואה, ורק לאחר מכן לאפשר גם לאוכלוסיית המושתלים להרפות מהסגר כמו יתר האוכלוסייה. ההחלטה לגבי ההתנהלות בימים אלו צריכה להיעשות על ידי הרופא המטפל על בסיס אינדיבידואלי, כשהוא בוחן את הנתונים השונים של המטופל, את צרכיו, את מקום מגוריו, את הסיבוכים שהיו לו עד כה וכיוצא בזה". מסבירה ד"ר צוקרט, "בכל מקרה, ההצהרה הגורפת היא שבשום פנים ואופן אין להפסיק את הטיפול".

בדיקת דם
המעקב כולל בדיקות דם שגרתיות כדי לוודא שרמת התרופות בדם מאוזנת וכן מעקב אחר תפקוד האיבר המושתל | צילום: Iakov Filimonov, Shutterstock

בעיה נוספת שמתעוררת בימי הקורונה הוא הצורך של המטופלים להגיע לביקורת במרפאות ובבתי החולים. "המעקב כולל בדיקות דם שגרתיות כדי לוודא שרמת התרופות בדם מאוזנת וכן מעקב אחר תפקוד האיבר המושתל. התדירות של המעקב תלויה במשך הזמן שעבר מאז ההשתלה. למעשה, מיד לאחריה יש להגיע פעמיים בשבוע, ובהמשך התדירות יורדת, כשהמינימום שמקובל להמליץ עליו החל משנה לאחר ההשתלה הוא אחת לשלושה חודשים", אומרת ד"ר צוקרט.

אך בימי הקורונה מטופלים רבים הביעו חשש להגיע לבתי החולים שמא יסתכנו בהדבקות בנגיף. "כדי להתמודד עם החשש של המטופלים בדקנו קודם כל מי חייב להגיע ומי יכול להמתין חודש או חודשיים. השקענו מאמץ בביצוע הבדיקות בצורה יעילה ומהירה, והקפדנו להושיב את המטופלים במרחק זה מזה. הצענו למטופלים שחוששים או מתקשים להגיע לבתי החולים לבצע את המעקב בקופות החולים וכמו כן ביקשנו לבצע פיילוט שבו סטודנטים לרפואה יגיעו למטופלים לביתם לקחת בדיקות דם וכך הם לא ידרשו להסתכן ביציאה מהבית", מספרת ד"ר צוקרט ומסכמת: "חשוב שהמטופלים לא יהססו לשמור על קשר ישיר עם הרופא ויפנו אליו בכל שאלה או דאגה. יש לזכור שההשתלה היא דבר כל כך יקר וחשוב לבריאות, ולכן אסור להרפות מהשמירה על האיבר המושתל".

מוגש כשירות לציבור בחסות נוברטיס