בתרועה גדולה וצלצולים רועמים התחיל לו חודש אוקטובר, חודש המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד. כמו כל שנה, הוא נפתח בפסטיבל ורוד במיוחד שכולל אודמים ורודים, חולצות ורודות, זומבה ורודה, תכשיטים ורודים, סרטים ורודים, שוקולד ורוד לצד הקפה וסלבים שקוראים לכולנו ללכת ולהיבדק.
כל חברה מסחרית מייד מתגייסת עם משרד הפרסום כדי להפיק משהו חד, יצירתי וכמובן - ורוד שעוד לא חשבו עליו קודם, בשביל הכותרת הנכונה. הקונספט: קחו אובייקט כלשהו, העיקר שיהיה עגול, ותחשבו איך להפוך אותו לצורה של שדיים.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
"תגידי תודה שאת בריאה"
גילוי נאות, גם אני חלק מזה. קיבלתי כרטיס כניסה VIP לפסטיבל הזה אחרי שחליתי בסרטן השד בעצמי. לפני 11 שנים, כשהייתי בת 28 ובשבוע ה-14 להריון הראשון שלי הרגשתי גוש בשד שמהר מאוד התברר כסרטני.
מיד אחרי הבשורה התיישבתי מול המחשב והקלדתי את המילים: 'אישה צעירה - סרטן השד – הריון'.. החיפוש לא הניב תוצאות והרגשתי כאילו אני הבחורה הצעירה היחידה בישראל שחולה בגיל הזה בסרטן השד. אחרי הלידה עברתי טיפולים כימותרפיים, הקרנות וכריתת שד עם שחזור פלסטי שלא הצליח.
התחלתי את המסע למצוא לעצמי חזייה נשית כדי להכניס בתוכה את הדבר הזה שנקרא 'פרוטזת שד'. גם בחיפוש הזה הבנתי שאני לבד. לא מצאתי לא הלבשה תחתונה ולא בגדי ים, מקסימום מוכרת חזיות אחת שאמרה לי: "יאנה, תגידי תודה שאת בריאה, מה את מתעסקת עכשיו באיך את נראית?". משפט ששינה את חיי.
"זה לא לימונים ולא סופגניות"
החלטתי להתפטר מעבודתי כמנהלת שיווק בנמל חיפה כי הבנתי שלפעמים קורים לנו בחיים דברים נוראיים אבל הם אלו שפותחים לנו את הדלת לייעוד האמיתי שלנו בחיים. פתחתי את הרשת הראשונה בישראל להלבשה תחתונה עבור נשים עם סרטן השד בחיפה, תל אביב וירושלים, והבאתי אליהן את כל מה שיה חסר לי במסע ההחלמה שלי.
הדבר שהיה הכי חסר לי זאת תמיכה של נשים שיבינו את מה שאני עוברת ולא רק סיסמאות שנורות לאוויר ע"י אנשים שלא מבינים מה המשמעות של אישה שמאבדת את האיבר הכי נשי בגוף שלה. זה לא לימונים ולא תקליטים ולא סופגניות וגם לא כדורי טניס, זה השדיים שלה.
מאז אני גם יוזמת קמפיינים. לא רק להעלאת המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד אלא להעצמת הנשים החולות והמחלימות. אותן נשים שעוברות מסע קשה מנשוא גם בינואר, פברואר, מרץ ובכל שאר חודשי השנה. אבל משום מה בכל שאר החודשים אנחנו לגמרי שקופות מול רוב החברות שפתאום בחודש אוקטובר הופכות להיות כל כך רגישות ואמפטיות ומלאות נתינה.
מאחורי המחשב הרבה פעמים יושבים אנשים מאוד מוכשרים, אבל הם לא תמיד הם מבינים מה באמת אישה שחולה בסרטן השד עוברת. מישהו בחברות שם שאל פעם איך מרגישה אישה חולה? מה הצרכים שלה? למה היא זקוקה? אולי יש נשים שחלו בארגון והחלימו והן מתמודדות עדיין עם קשיים מסוימים שמפחיד לדבר עליהם.
אחרי שאנחנו מסיימות את הטיפולים כולם בטוחים שאנחנו מוכנות לחזור בפול גז בדיוק לאותה הנקודה בה עצרנו. אבל זה כל כך רחוק מהמציאות. תופעות הלוואי, הרגשות, הביטחון העצמי, הדימוי גוף, הפחדים ילוו אותנו עד סוף החיים.
בית הספר ליום שאחרי
אני כבר שנתיים מנסה למצוא חברה שתעזור לי להרים תוכנית שנתית עם סילבוס מוכן שנקרא: "בית הספר ליום שאחרי". תוכנית שתעזור לנשים אחרי שנת הטיפולים לחזור בצורה הדרגתית, תומכת ונכונה לשגרה כדי לא ליפול לבור השחור שלמעלה מ 90% מהנשים מרגישות בסוף הטיפולים. היה אפילו אונקולוג שהגדיר את זה כ-"פוסט כימו בלוז".
אז תעשו טובה במקום שיפוזרו מאות אלפי שקלים על נצנצים וקונפטי בחודש אוקטובר, תחשבו טוב טוב איך אתם באמת פועלים למען המטרה החשובה, שהיא קודם כל העלאת המודעות למחלה בכל השנה ולא רק באוקטובר, ודבר שני אם אתם יודעים שהסטטיסטיקה עומדת על אחת משבע נשים תעשו חישוב כמה נשים בחברה שלכן חלו או חולות או יחלו, ותחשבו מה אתם עושים כדי לעזור לנשים שכבר מתמודדות עם סרטן השד במהלך כל השנה.
נקודה למחשבה.