דמנציה מטילה אימה על מבוגרים רבים בארץ ובעולם. בישראל לבד יש יותר מ-150 אלף אנשים עם דמנציה, ובעולם יש מיליונים נוספים. המספרים רק הולכים וגדלים ככל שמתארכת תוחלת החיים. אבל נתון אחד קטלני נסתר מהעין ומהתודעה הציבורית - ישנו פער מגדרי בולט לרעת נשים, גם כחולות וגם כבנות משפחה מטפלות. מכל שלושה חולים בדמנציה שתיים הן נשים! נוסיף את הידע המצטבר שנשים נושאות יותר בנטל הטיפול בבני משפחה חולים, והמסקנה היא שאנו חייבות להעלות את המודעות להשפעה הלא פרופורציונלית של דמנציה על נשים, והמחירים שנשים משלמות על חוסר מודעות לגורמי הסיכון, היעדר תרופה מונעת או מעכבת ומענים לא מספקים לתמיכה לאורך הדרך.
בעוד הגיל נשאר הגורם המשמעותי ביותר לסיכון, ישנם גורמים ביולוגיים וחברתיים נוספים שתורמים להבדל בין נשים וגברים ובריאות המוח. מחקר מראים שרמת השכלה משפיעה מאוד על הסיכון לדמנציה, ויש תרבויות שבהן נשים פחות זוכות להזדמנויות שוות להשכלה ולהתפתחות אישית ומקצועית. חוסר בפעילות גופנית גם הוא מגורמי הסיכון המשמעותיים, ולנשים רבות העבודה והטיפול בצורכי הילדים והבית לא מותירים זמן פנוי ואנרגיה לעסוק בפעילות גופנית משמעותית. נשים ישנות פחות שעות וישנות שינה פחות איכותית, בוודאי בשנות הגידול של ילדים צעירים. שינה לא מספקת פוגעת בבריאות המוח לאורך זמן. ניהול כפול של חיי משפחה וקריירה והרצון להיות טובה בהכול מייצר אצל נשים רבות תחושת סטרס (ואשמה) לאורך שנים רבות. מתח זה גם הוא פוגע בבריאות המוח לאורך זמן. מחלות רקע אחרות ובעיות פיזיולוגיות לא מאוזנות ולא מטופלות יכולות גם הן להגדיל את הסיכון לדמנציה. לצערנו, נשים רבות נוטות להזניח ולהתעלם מתסמינים, גם אם אלה פוגמים באיכות החיים שלהן. זה נובע מחוסר זמן או משאבים אחרים לצרכים האישיים שלהן, או בגלל חוסר מודעות לחשיבות טיפול בבעיות ולמחיר ההזנחה. יתר לחץ דם, סוכרת ומחלות נוספות יכולים להביא לפגיעה במערכות אחרות, כגון פגיעה נוירולוגית. רבים מנזקי גורמי הסיכון שצוינו מצטברים לאורך השנים עד שהם יוצרים נזק בלתי הפיך שאת מחירו נשים פוגשות בגילים מאוחרים יותר, כשכבר מאוחר מדי.
על גורמי הסיכון המוכרים נוספים גם שינויים הורמונליים, גנטיקה והבדלים במבנה ובפעולה של המוח המשמשים תפקידים חיוניים. מחקר מאוניברסיטת תל אביב מצא שייתכן שישנו גן (ADNP) שהוא אחד הגורמים להבדלים בין המינים בנטייה לחלות באלצהיימר. הם גם מצאו שכמות של אסטרוגן (אצל נשים) וטסטוסטרון (אצל גברים) תלויה בגן הזה. הורמונים אלה נחשבים כבעלי יתרון נוירו-פרוטקטיבי. נמצא גם שלגן ADNP יש ביטוי משמעותי באזור של המוח הקשור לכישורי זיכרון ולמידה - כישורים שאובדים אצל אנשים עם אלצהיימר. באופן מפתיע, אצל גברים נמצא קצת יותר ADNP בחלק זה של המוח בהשוואה לנשים. הגן הזה אחראי לא רק באופן ישיר על ההגנה הקוגניטיבית, אלא גם באופן עקיף דרך בקרה של גן אחר, הנחשב לגורם סיכון עיקרי לאלצהיימר ומתבטא גם הוא במוח.
חשוב לציין שנשים לאחר גיל המעבר מהוות 70 אחוז מכלל המתמודדות עם אלצהיימר. אם בודקים את מוחן של החולות, רואים שאצל נשים שגיל המעבר החל אצלן מוקדם יותר, יש יותר משקעים של החלבון טאו, שהימצאותו משויכת לסיכון לדמנציה. ככל שגיל המעבר מתחיל מאוחר יותר, יש פחות משקעים, והאישה מוגנת יותר מאלצהיימר. נראה שחובה להסתכל על נשים וגברים לחוד לצורך הבנת השלכות התפתחות המחלה ומתן טיפול מיטבי בהתאמה.
"אחריות מתישה פיזית ורגשית"
מעבר לשכיחות הגבוהה של דמנציה בקרב נשים, ישנו מחיר נוסף שנשים משלמות - לא פחות מ-70 אחוז מהמטפלים הן מטפלות - בנות, נשים או אחיות. אחריות זו יכולה להיות מתישה פיזית ורגשית, ולהוביל לבידוד חברתי, לקשיים כלכליים ולפגיעה בבריאות הנפשית והפיזית. מחקרים הראו שנשים מטפלות סובלות בתדירות גבוהה יותר מדיכאון, מחרדה ומלחץ כרוני. "דור הכריך", המטפל הן בהורים מזדקנים והן בילדים, מתמודד עם לחץ גדול עוד יותר.
עמותת עמדא לדמנציה הוקמה על ידי בנות זוג של גברים שחלו באלצהיימר, וכבר יותר מ-35 שנים היא מספקת תמיכה לאנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם. מרבית הפונים לקו החם של העמותה (8889* הן נשים, בנות זוג או בנות להורה חולה). הרוב המוחלט של המשתתפים בקבוצות התמיכה של העמותה הן בנות משפחה מטפלות, וכך גם בקבוצת התמיכה של אנשים עם דמנציה בתחילת הדרך. הנתונים המדאיגים על ממדי המגפה, והמספרים שהולכים וגדלים משנה לשנה, ולמעשה כמות הנשים שחולות וצריכות מענה ותמיכה, הביאו את העמותה לפעול גם להעלאת המודעות של נזקי ההזנחה של בריאות המוח והמחיר הכבד שדווקא נשים משלמות וישלמו עד שהמדע יצליח להשיג סופסוף פריצת דרך משמעותית.
מגפת הדמנציה היא אתגר בריאותי משמעותי, עם השלכות מרחיקות לכת על בריאות הפיזית והנפשית של נשים. התמודדות עם משבר הדמנציה מחייב גישה רב-ממדית. מחקר מוגבר על גורמי הסיכון והחוויות הספציפיות של נשים הוא קריטי. אבחון מוקדם וגישה לטיפול בריאות רגיש-מגדרית הם הכרחיים. ממשלות וספקי שירותי בריאות חייבים להשקיע במערכות תמיכה למטפלים. לבסוף, העלאת המודעות לממדים המגדריים של דמנציה יכולה לאתגר ציפיות חברתיות ולעודד צמצום גורמי סיכון ופנייה לאבחון מוקדם.
* לאה גולדברגר היא סמנכ"לית עמותת עמדא לחולי דמנציה, אלצהיימר ומחלות דומות בישראל (ע"ר)