חוקרים, רופאים ומדענים בכל העולם מרכזים בשנים האחרונות מאמצים רבים כדי לאפשר לכל מטופל ומטופלת לקבל את הטיפול הטוב ביותר עבורם, ובזכות טכנולוגיות חדשניות ופורצות דרך, העתיד נראה מבטיח ויום יבוא ובו כל אחד יוכל לקבל תרופה שהותאמה לו על פי המאפיינים האנטומיים, הפיזיולוגיים והביולוגיים שלו, עד לרמת הכרומוזום. אבל בינתיים נראה כי בכל הנוגע להבדלים בין כרומוזום X לכרומוזום Y, חסרה ההתייחסות רצינית יותר.
"עד לפני מאה שנה לא הייתה רפואת ילדים, והתייחסו לילדים כמבוגרים קטנים. כעת תחום הרפואה המגדרית מבקשת לשנות את הראייה של נשים כגברים קטנים כדי שיראו בהם יצור בפני עצמו, יצור שמהווה יותר מ־50% מאוכלוסיית העולם", מספרת ד"ר עינב בכר, סטאז'רית לרפואה בבית החולים איכילוב ומייסדת הפודקאסט 'ירח מלא', עם שותפתה יעל זילברמן רומנו, להנגשת מידע לציבור בנושאי בריאות מגדרית.
למה אנחנו צריכים רפואה מגדרית? כדי לסבר את האוזן, רק לפני שש שנים, ב-2015, התקבלה החלטה על ידי ה-FDA וה-NIH (National Institutes of Health) כי מחקרים קליניים ועיבוד הנתונים מוכרחים לכלול גם גברים וגם נשים, זאת לאחר שבבדיקה שנעשתה ב־2011 נמצא כי כ־64% מהמחקרים הקליניים שנעשו עד אז לא כללו נשים. זאת ועוד, על פי נתונים של 'החברה הישראלית לרפואה מודעת מין ומגדר' שבה חברה בכר, כשני שליש מהמחלות הפוגעות בשני המינים – נחקרו בגברים בלבד.
נשים הן רעש
"הכול התחיל כשבמהלך שנות ה־70, בעקבות שני מקרים היסטוריים, הוחלט להוציא נשים בגיל הפוריות מתחום המחקר הקליני. במקרה אחד מדובר היה בעבודה שפורסמה סביב שנות ה־50 של המאה הקודמת על טיפול באסטרוגן, שאותו נטלו מיליוני נשים להתמודדות עם דימומים במהלך ההיריון. העבודה הציגה דיווחים על התפתחות של ממאירות באברי המין של העוברים בעקבות הטיפול. באותן שנים פותחה תרופה אחרת להתמודדות עם בחילות בהיריון, שבדיעבד, כשבמהלך שנות ה־60 נולדו בארה"ב הרבה מאוד ילדים ללא גפיים, התברר כי היא עלולה לפגוע בהתפתחות העובר ברחם", מספרת בכר. אותם מקרים לא היו הסיבה היחידה להחלטה הגורפת להוציא נשים בגיל הפריון מהניסויים הקליניים, אלא הטענה כי נשים גורמות ליותר מדי רעשים במחקר קליני. "המחזור ההורמונלי של האישה גורם לכך שהיא שונה בכל יום בחודש, וכיוון שאי אפשר לבדוק אישה לפני ביוץ, אחרי ביוץ, ביום מחזור אחד או ביום מחזור אחר, עדיף פשוט להוציא אותה מהמחקר".
מה קורה כשנשים אינן נכללות במחקרים קליניים?
"הן לא מאובחנות בזמן והן מקבלות טיפול פחות טוב. דוגמה אחת היא מתחום הפרעות הקשב, שבו עד היום חשבו כי היא נפוצה יותר בילדים מאשר בילדות, משום שהאבחון של הפרעות קשב וריכוז התמקד יותר בסימפטומים של אימפולסיביות והיפראקטיביות. אלא שאז מצאו כי הפרעת קשב היא מכלול של כמה הפרעות. ההיפראקטיביות בולטת יותר לעין, אבל במקרה של ילדות מדובר בילדות שהן יותר 'מרחפות', מופנמות יותר, מודעות לעצמן. כך נוצר מצב שבנות לא אובחנו, לא קיבלו טיפול והערך העצמי שלהן הלך ודעך, והן גדלו להיות נשים שסובלות מדיכאון וחרדה; לדיכאון הן אולי קיבלו טיפול, אבל נותרו ללא טיפול למקור הבעיה. אם היו מאובחנות, היו מקבלות טיפול שהיום נחשב למצוין, התנהגותי ותרופתי. לעומת זאת, כשנשים כן נכללות במחקרים קליניים, גם נשים וגם גברים יכולים לקבל טיפול טוב יותר; כך למשל במחקר שנערך ב־2012 באוניברסיטת ייל שביקש לבחון מה מהווה את הטריגר לצורך בסם אצל גברים ונשים המכורים לקוקאין. לצורך כך השתמשו ב־MRI תפקודי שבו אפשר לראות את התגובה של המוח למראה של תמונה או חפץ על פי אזורים שונים שדולקים. החוקרים מצאו כי מה שעורר את הטריגר לסם אצל נשים היה תמונה של ילד בוכה, התמונה עוררה בהן סטרס והנורות נדלקו. לעומת זאת אצל גברים מה שעורר את הטריגר לסם היה תמונות של הסם. זה הוביל למסקנה שטיפול בהתמכרות לקוקאין צריך להיות שונה אצל נשים וגברים בהתאם לדרך שבה המוח שלהם עובד, בנשים הטיפול אולי צריך להיות בעיקר פסיכולוגי התנהגותי ואילו אצל גברים אפשר להשתמש במודלים שדומים לאלו שקיימים בטיפולי 'אלכוהוליסטים אנונימיים', שכוללים שלבים ברורים ופרקטיים".
אפשר לומר שרפואה מגדרית היא סוג של רפואה מותאמת אישית?
"נכון להיום, רפואה מותאמת אישית מוכרת יותר בתחומי מחלה מסוימים ואילו רפואה מגדרית עושה איזשהו חיתוך גס יותר, היא אומרת – אנחנו חייבים להתייחס לגברים כגברים ולנשים כנשים, ולהתאים להם את הרפואה. החיתוך הזה הוא קל יותר ופרקטי יותר והוא יכול לאפשר לנו לתת רפואה הוגנת יותר. אפשר להגיד שרפואה מגדרית היא איזושהי אבן דרך לכיוון של רפואה מותאמת אישית, שמאפשרת לנו להבין את השוני שבין המגדרים. אני רואה בזה דרך להתייחס אל האדם בתור מכלול, גם ברמת הכרומוזומים שלו והביולוגיה שלו וגם מבחינת מגדר על כל ההבניות החבריות והתרבותיות הקשורות בזהות שלו".
רפואה הוגנת
העדר של הנשים מהמחקר הקליני חושף רק חלק מהתמונה, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שנשים עשויות לקבל טיפול טוב פחות מגברים מעצם קיומן של הטיות מגדריות המבוססות על הנחות שגויות ודעות קדומות. "הרבה פעמים ברפואה אנחנו מעריכים מטופל על פי שאלון סקר, כמו בהפרעות קשב וריכוז, דיכאון, אפילו אוטיזם. מה שנמצא הוא שהשאלות עצמן מבוססות על הסימפטומים המוכרים ולעיתים גם על פי דעה מוקדמת. כתוצאה מכך, למשל במקרה של דיכאון, הכף מוטת יותר לכיוון הסימפטומים הנשיים, למשל בשאלון של דיכאון יהיו שאלות על מצב רוח ירוד או תחושת חוסר ערך, אבל לא יהיו שאלות על אגרסיות או התמכרות לאלכוהול וסמים, שמאפיינת יותר גברים במצבי דיכאון. זאת בניגוד לאבחנות של הרבה מצבים אחרים שיותר מתאימות לסימפטומים גבריים, כמו במקרה של הפרעות קשב וריכוז. דוגמה אחרת להטיה המבוססת על הנחות שגויות היא כשאישה לא מקבלת מענה לתלונה על כאב מתוך איזו דעה מוקדמת, שנמצאת לעיתים גם בקרב צוותים רפואיים, כי לנשים יש נטייה להתלונן יותר או להיות 'היסטריות' יותר לעומת גברים, שתלונה שלהם על כאב 'נחשבת' יותר".
אם כן, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לוודא שאנו אכן זוכים לאותה רפואה הוגנת יותר? "חלק בלתי נפרד מהמגמה של רפואה מותאמת אישית הוא למעשה תחום נוסף שנקרא Patient Engagement (מעורבות המטופל), שלפיו המטופל והמטופלת צריכים להיות מעורבים בטיפול שלהם, וכאנשים צורכי ידע אנו יכולים לקבל כיום מידע טוב, נכון ומאוזן", מסבירה בכר, ומסכמת: "הצוות הרפואי צריך להיות שותף לדבר הזה, להנגיש את המידע ובכך להבטיח רפואה טובה יותר לכולם".
ללא מעורבות חברת רוש בתכנים