בעולם המערבי אנחנו לא נחשפים באופן יומיומי למגפות חשוכות מרפא דוגמת האבולה. בדרך כלל אנחנו קוראים עליהן בחדשות, מצקצקים בלשון וממשיכים בשגרת היומיום. בואו נודה בזה – הפקק בדרך לעבודה מעניין אותנו קצת יותר ממה שקרה באפריקה בשנה האחרונה. אבל רגע, מה באמת הלך פה ולמה תושבי אפריקה רקדו ברחובות?
90 אחוז תמותה
אבולה היא קדחת דימומית שנגרמת על ידי נגיף (וירוס). ברגע הראשון המושג "קדחת דימומית" אולי לא נשמע נורא כל כך, עד שמבינים שמה שהוא אומר זה שהמחלה מתבטאת בדימומים קשים מאיברי הגוף והרקמות הפנימיות, מהעור ומפתחי גוף כמו העיניים, האוזניים, האף והפה. בקיצור, החולים מדממים מכל מקום.
מה שמעניין הוא שכמו במחלות רבות אחרות, גם באבולה התסמינים העיקריים אינם בהכרח מה שגורם למותו של החולה. הדימומים הם בעצם רק תוספת לא נחמדה למגוון רב של סיבוכים מערכתיים שמביאים בסופו של דבר לשיעור התמותה הגבוה של המחלה, שבזן הקטלני ביותר שנקרא "אבולה זאיר" מגיע ל-90 אחוז.
ברגע שחדר לגוף, הדבר הראשון שהנגיף עושה הוא לנטרל את קווי ההגנה שלנו: הוא תוקף את התאים הלבנים של מערכת החיסון, הורס אותם ומתרבה בהם. הגוף מגייס כמובן לאזור הפגוע גורמי חיסון נוספים, וגם אותם הנגיף תוקף. כך נוצר מעגל אכזרי שבו הנגיף משתלט על עוד ועוד תאים של מערכת החיסון.
כדי לפצות על האובדן, האזור הפגוע משגר אותות כימיים מעודדי דלקת, כדי לגייס אליו עוד תאים לבנים. החומרים האלה אמורים להתפרק בכבד כדי לעצור את המעגל האכזרי, אך גם לזה הנגיף דואג: הוא חודר לכבד והורס אותו מבפנים, כך שגיוס תאי הדם הלבנים אינו פוסק. מערכת החיסון שלנו שולחת עוד ועוד חיילים לקרב ואינה מקבלת דיווח מהשטח על הצורך להפסיק את הגיוס.
אותות הגיוס האלה גורמים בין השאר לתאים שמהם מורכבים כלי הדם שלנו להיות חדירים יותר, כדי לאפשר לכמה שיותר תאים לבנים להיכנס לאזור הנגוע. החדירות הזאת, עוזרת בתורה לנגיף להיכנס לזרם הדם ולהתפשט בקלות בגוף. כשהוא חודר לכלי הדם נוצרת פגיעה חמורה בתאי האנדותל שבונים את כלי הדם, וזה מה שמוביל לדימום הנרחב האופייני למחלה. בשלב האחרון הנגיף כבר נמצא בכל מקום בגוף וגורם לקריסה מערכתית.
בשלביה הראשונים המחלה מזכירה שפעת רגילה. היא מתבטאת בחום וחולשה, כאבי ראש, הקאות, ושלשולים. בהמשך הנגיף תוקף את כלי הדם, כך שלחץ הדם יורד משמעותית, האיברים הפנימיים מפסיקים לקבל חמצן וחומרי תזונה וקורסים בזה אחר זה.
בפברואר 2014, לפני כשנה וחצי, התפרצה מגפת אבולה בגינאה שבמערב אפריקה, ועד מהרה התפשטה גם לשכנותיה סיירה לאון וליבריה. מניין מקרי המוות כתוצאה מהמגפה בסיירה לאון לבדה עומד מאז על כ-4,000 קורבנות, ובסך הכול נספרו עד כה כ-11 אלף הרוגים בהתפרצות כולה, מתוך יותר מ-27 אלף חולים.
בעיצומה של ההתפרצות, לפני כשנה, החלו להתקבל דיווחים על מקרי אבולה גם מחוץ לאפריקה ולאזור הנגוע, בעיקר אצל אנשי צוותים רפואיים שחזרו מהמדינות הנגועות. בהלת האבולה הלכה והתפשטה בעולם והאפשרות שתהפוך למגפה כלל-עולמית נראתה פתאום סבירה. הדבר הוביל לידי כך שחוקרים, רופאים, חברות התרופות וגורמים נוספים שינסו מותניים והחלו לשתף פעולה בקדחתנות במטרה למצוא חיסון שימגר את המגפה. בזכות שיתוף הפעולה הזה שוחרר לשימוש נרחב חיסון ראשון למחלה בתוך 12 חודשים בלבד – תהליך שבדרך כלל היה אורך יותר מעשור, לא סתם אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה.
לא רק אבולה
עצם העובדה שאנחנו נמצאים כנראה בדרך הנכונה לנצח את האבולה לא אומרת שמותר לנו לנשום לרווחה ולחזור לשאננות. למדנו לקח חשוב – חשוב מאוד לשמור על ערנות. כדי למנוע התפרצויות של מגפות נוספות עלינו לתפוס אותן בזמן ולפתח חיסונים נגדן במהירות הבזק. ואם חשבתם שהאבולה זה אויבנו היחיד – טעיתם. בואו ניקח נשימה ארוכה ונבחן באילו דרכים מזעזעות נוספות הטבע יכול לנקום בנו.
מלריה: גם אם לא טיילתם אחרי הצבא בהודו או בתאילנד, אין ספק ששמעתם על המלריה – כן, אותה קדחת שהרגה בהמוניהם את החלוצים מייבשי הביצות שלנו בתקופת העלייה הראשונה. בישראל היא כבר נכחדה, אבל המלריה נותרה גם כיום אחד מגורמי המוות העיקריים בעולם.
עוד בmako בריאות:
>> האם שתיית מים יכולה להרזות?
>> שנסו מותניים וכווצו ישבן: תרגילים לישבן פלדה
>> יצאתם אבי נעלבי? 7 סימנים שאתם מתים מעייפות
המחלה מועברת לבני האדם בעקיצה של יתוש האנופלס, שמעביר ברוק שלו טפיל חד-תאי בשם פלסמודיום. למחלה יש תסמינים כלל-מערכתיים רבים, ביניהם שלשולים, הקאות, חום גבוה, רעד וצמרמורות, כאבי ראש עזים ועוד. עד היום לא נמצא חיסון יעיל נגד הטפיל בגלל מחזור החיים המורכב שלו. אולם בדומה למקרה של האבולה, חברות תרופות, תורמים וארגוני בריאות רבים חברו יחד במאמצים למצוא חיסון. נכון להיום המאמצים הללו הביאו לירידה בהיקף התחלואה במלריה בקרב ילדים, אך הדרך לחיסון אמיתי עדיין ארוכה. הדרך היעילה ביותר כיום למנוע הידבקות במלריה היא לא להיעקץ.
שחפת: אויב גדול נוסף של האנושות. שחפת היא מחלה זיהומית מידבקת שנגרמת על ידי חיידק בשם מיקובקטריום. השחפת היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר למוות בכל הגילאים בהעולם כולו והיא פוגעת בעיקר ברקמות של הריאות, אך לא רק בהן.
חיידק השחפת נישא באוויר ולכן עובר מאדם לאדם דרך שיעול, כך שהמחלה מאוד מידבקת ולכן מסוכנת במיוחד. למזלנו, אנחנו חיים בעידן האנטיביוטיקה, שצמצמה את שיעורי התמותה מהמחלה ל-0.003 אחוז בלבד, לעומת 50 אחוז לפני המצאתה. אך אל לנו לנוח על זרי הדפנה – קיימים זנים של החיידק שפיתחו עמידות לאנטיביוטיקה ושיעור התמותה בקרב מי שנדבקו בזנים האלה עומד על 70 אחוז. לכן יש חשיבות רבה למניעת ההתפשטות של החיידק.
לא חסרות כמובן עוד מחלות ומגפות רבות נוספות שתוקפות בקדחתנות את עולמנו ואת דייריו: איידס, קדחת צהובה, דלקת קרום המוח, כולרה ועוד. אבל אולי כדאי שננוח קצת לפני שאנחנו ממשיכיים עם הרשימה השחורה הזו. בינתיים – תשמרו על עצמכם, השתמשו בחומר דוחה יתושים ותשטפו ידיים.
ומה בנוגע לסיירה לאון? כמו שקורה פעמים רבות במאבק נגד מגפות, השמחה הייתה מוקדמת. ב-1 בספטמבר התגלה מקרה נוסף של מוות מאבולה באחד הכפרים במדינה והספירה לאחור החלה מחדש. נקווה שהפעם זה באמת היה החולה האחרון.