בתחילת החודש וימים ספורים אחרי התפרצות נגיף הקורונה בעיר וואהן שבסין, פרופסור יוסי יובל, שהשתתף בכנס של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, עלה על הבמה והציג את עצמו ואת עיסוקו בפני הקהל הרחב. 

יובל הוא חוקר עטלפים ומי שהקים מעבדה ראשונה מסוגה בעולם לחקר היונק המעופף היחיד הזה בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב. 

עוד על נגיף הקורונה: 
>> האם נגיף הקורונה עובר בצואה? 
>> כמה באמת עוזרת מדידת חום בשדות התעופה? 
>> שפעת vs קורונה 

"כשאמרתי שאני חוקר עטלפים, נשמע לחש בקהל שלא שמעתי בעבר", הוא מספר, "מיד קישרתי את זה לקורונה ומה שפורסם בתקשורת על הפצתם של העטלפים את הנגיף". 

כדי להקליל את האווירה, יובל השתעל אל תוך המיקרופון ואמר שחזר מסין לפני שבוע, כולם צחקו והוא התחיל בהרצאתו. 

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

"כבר עשור שנושא העטלפים במחקר הוא נושא חם", אומר יובל, "פתאום כולם התנפלו על העטלפים שהם נשאים של כל הווירוסים בעולם, וזה נכון שמוצאים אצלם הרבה פעמים שרידים של וירוסים כמו אבולה, סארס וקורונה החדשה, אבל למעט איזה מקרה אחד או שניים הרבה פחות מוכרים, כלבת למשל, אין שום הוכחה לכך שהנגיף הזה הועבר מעטלף לאדם". 

החולים הראשונים שנמצאו נגועים בקורונה היו מי שעשו קניות בשוק פירות הים בעיר ווהאן, שם, למרות שמו, נמכרות גם חיות בר בשפע, לעתים כאלה שניצודו באופן לא חוקי. בין נחשים, בונים, דורבנים ושלל חיות אחרות, נמכרים גם העטלפים. העטלף בתרבות הסינית מסמל את כל הדברים שהאדם משתוקק להם בחייו: בריאות, עושר, מזל טוב, אריכות חיים ושלווה, והוא מוגש בשלל צורות למאכל אדם או תלוי במלוא פארו כשכנפיו פרושות ומהודקות עם אטבים על חבלים. 

החשד הראשון של החוקרים הסינים היה כי נגיף הקורונה הגיע מאכילת העטלפים. זאת לא הפעם הראשונה שהעטלף מואשם בהפצת נגיף. כשפרצה מגפת האבולה באפריקה ב-2014, גם אז חשבו תחילה המדענים כי היא החלה בגלל אכילת בשר עטלפים. כעת החוקרים חושבים כי הכל התחיל מילדה בת שנתיים שהכניסה לפיה משהו שהיה נגוע בגללי עטלפים.

פרופ' יוסי יובל (צילום: יעל צור)
פרופ' יוסי יובל. "כשאמרתי שאני חוקר עטלפים, נשמע לחש בקהל" | צילום: יעל צור

"המאמר האחרון שפורסם בכתב העת Nature עשה הרבה רעש כשאמר שהנה, מצאו את הקורונה בעטלף", אומר יובל, "אלא שהעטלף המדובר בכלל לא נמצא בשווקים ולא אוכלים אותו. יכול להיות שזה מגיע מעטלף לחיה אחרת ובסוף לבן אדם, אבל אף אחד לא הוכיח את זה". 

בשבוע שעבר הודיעו חוקרים סינים שיכול להיות כי נגיף הקורונה הגיע לבני אדם מעטלפים דרך חיה אחרת - הפנגולינים. פנוגלין, היונק היחיד בעל הקשקשים הנמצא בסכנת הכחדה והסחר בו אינו חוקי, נמכר במדינות רבות באסיה לאכילה והכנת תרופות מסורתיות. בין שזה הפנגולין החמוד או העטלף המוכפש - האחריות היא על בני האדם ולא עליהם.  

מה הסיבה לכך שהעטלפים נושאים כל כך הרבה וירוסים?

"ההסבר כנראה נמצא בפיזיולוגיה קיצונית ומיוחדת של העטלפים בקרב היונקים וזה מאוד מעניין מחקרית. התשובה לשאלה כיצד הם שורדים את הוירוסים האלה ואנחנו לא, נעוצה כנראה בכך שיש להם מערכת חיסון מיוחדת, מהירה וטובה, וזה כנראה תוצאה של אורח החיים יוצא הדופן שלהם. בדרך כלל תוחלת החיים של חיה בגודל של עטלף היא שנתיים. לעומת זאת יש תיעוד של עטלף ששוקל כמה גרמים וחי 41 שנה לפחות. זה דבר חריג. וכמובן יש להם פיזיולוגיה מאוד שונה, כי הם צריכים לעוף, וזה אומר שיש להם צרכים אנרגטיים גבוהים - ברגע שהם מתחילים לעוף טמפרטורת הגוף שלהם מזנקת בארבע מעלות תוך דקה, שזה מצב של מחלה, והגוף צריך לדעת להתמודד עם מצבים קיצוניים לאורך זמן. כנראה האבולוציה הזאת הובילה למערכת חיסון חזקה, ונראה כי אם הם באמת כאלה נשאים של וירוסים זה אולי ההסבר. וישנם כאלה שמסתכלים על הגנום שלהם ובודקים מה מיוחד שם, מה מאפשר את זה". 

האם ניתן להיעזר במה שיודעים על המערכת החיסונית שלהם על בני אדם?

"בגדול כן. ולכן חוקרים את מערכות החיסון שלהם ושל בעלי חיים אחרים. אבל זה מאוד רחוק. נניח ימצאו במערכת החיסון של העטלף תאים כמו שלנו, אבל יעילים יותר, אז תאורטית, בעזרת הנדסה גנטית אפשר לגרום לגוף של בן אדם לייצר תאים כאלה. אבל כל זה בשלב ראשוני מאוד, אנחנו מדברים על 200 שנה קדימה. 

"בטבע הכשירות נמדדת בכמה גנים העברנו הלאה. אפשר לעשות את זה על ידי זה שאתה מתרבה המון ומהר ומת מהר, כמו עכבר. ואפשר לעשות את זה על ידי זה שאתה מתרבה לאט, אבל לאורך הרבה שנים. עטלפים מתרבים לאט, כי יש להם כל פעם רק צאצא אחד, כי הם צריכים לעוף איתו. אז יכול להיות שזאת הסיבה שהם מתרבים לאט וכך מאריכים את החיים שלהם, וכדי להאריך את החיים שלך אחד הדברים שאתה צריך לעשות הוא לפתח אבולוציונית מערכת חיסונית טובה יותר".

עטלפה ועטלפון עפים (צילום:   Independent birds, shutterstock)
עטלפה והעטלפון שלה. "אני רואה אותם עפים על עצמם" | צילום: Independent birds, shutterstock

 עוד ב-mako בריאות:
>> נמצאה דרך נוספת ומסוכנת להידבקות בקורונה
>> פרי האנטי אייג'ינג הזה יעזור לכם לרדת במשקל
>> נחשף: איזו עיר הכי בריאה בישראל?
  

"עטלף הוא אחת החיות הנקיות ביותר. אחשוב מאה פעמים לפני שאגע בקיפוד. הם ישנים בחדר של הבנות שלי כשמגיעים אחרי פציעה, אני עושה להם טיפולים במטבח על השיש, הם עדינים, הם מריחים כמו פירות, הם לא נושכים, ולכי תסבירי את זה לאנשים"

ד"ר מאיה ויינברג

 

"מטנפים על העטלפים בלי שום הוכחה", אומרת דוקטור מאיה ויינברג, ויטרינרית, חוקרת עטלפים בקבוצת המחקר של פרופסור יובל ומשוררת, "כשהמציאות הפוכה לחלוטין. זאת אחת החיות הנקיות ביותר שאני עובדת איתן. אחשוב מאה פעמים לפני שאגע בקיפוד, כי הוא כנראה עם סקאביאס, ואני אחשוב מאה פעם לפני שאני מקבלת ביס מחתול גינה, כי יש להם פלאק של חיידקים רבים בשיניים שישלחו אותי לעשרה ימי אנטיביוטיקה, אבל עם עטלף - עברתי הריונות, לידות, במצבים הכי חשופים והם ישנים בחדר של הבנות שלי כשמגיעים אליי אחרי פציעה, אני עושה להם טיפולים במטבח על השיש שלי, הם עדינים, הם מריחים כמו פירות, הם לא נושכים אותי, לא נושכים אחד את השני, ולכי תסבירי את זה לאנשים.

"לפחות החוקרים כבר ירדו מהעטלפים בכל הנוגע לקורונה. מכל העולם פונים אליי שאתן דגימות דם ופרווה וצואה של עטלפים ושתן בניסיון למצוא את הגביע הקדוש של הנגיפים - איפה זה מסתובב שם. וואלה, לא מסתובב. לא אצלנו, אולי במדינות אחרות. יש שני וירוסים שהעטלפים באמת היו סיבות לתחלואה, מחלות שלא שמעת עליהן בחיים כמה שהן אזוטריות, אבל זה באזורים שאין בהם מים זורמים, כמו וירוס מארבורג שהתגלה באפריקה, מקומות שהודו לעומתם היא מנהטן.

ד"ר מאיה ויינברג  (צילום: זוהר טל)
ד"ר מאיה ויינברג. "אי אפשר שלא להידלק עליהם" | צילום: זוהר טל

"במקרה של הקורונה והסארס דבר ראשון האשימו עטלפים ואז עשו הדבקה מכוונת במעבדה: תוקעים את הווירוס לעטלף בדם, בבטן, ברוק, לראות מה זה עושה לו, ומחפשים לראות אם הווירוס מצליח להשתכפל בתוך העטלף. ולא, זה לא קורה. כי לעטלף יש יכולות שיש רק לעטלף. כדי שחיה תהיה מוגדרת כחיית מאגר שמפיצה מחלה, צריכים להתקיים שני תנאים: אחד, החיה צריכה לא למות מהווירוס, והדבר השני היא צריכה לאפשר לווירוס להשתכפל בתוכה שיהיה מה להפיץ. האשימו את העטלפים בלמעלה ממאה וירוסים אבל גילו שהם לא מתים מהווירוס, לקח להם בין שבעה לתשעה ימים להרים תגובה חיסונית נוגנדית של מערכת חיסון נרכשת כמו שאצל כל יונק מפותח לוקח, ובזמן הזה יש להם כל מיני פטנטים לשמור את הווירוס על אש קטנה. למשל כל לילה בתעופה הם מעלים טמפרטורת גוף והם מגיעים ל-41, 42 מעלות חום, ורבים ומהווירוסים נושרים. למשל יש להם ביטוי קבוע של חלבונים אנטי ויראליים שיונקים אחרים ואנחנו ביניהם מבטאים את החלבונים האלה רק בנוכחות וירוס. הם מבטאים את החלבון האנטי ויראלי באופן קבוע. ואז כשהווירוס מסתובב, כמעט דבר ראשון שקורה לו הוא שהוא חוטף את החלבון הזה. יש להם מערכות שעושות לווירוס חיים קשים להתרבות ולהשתלט ואז אחרי שבעה, תשעה ימים, יש נוגדנים ספציפיים, ואז הווירוס מותקף ויוצא מהגוף ואצל העטלף נשאר זיכרון חיסוני, כלומר נוגדנים, והוא מחוסן מהווירוס. האם זה מגניב? כן. האם זה על חשבון מישהו אחר? ממש לא. כמובן, אני חייבת לסייג את עצמי ולומר שיש 1,100 מינים והספירה ממשיכה".  

"עטלף שמכבד את עצמו ימות לפני שיסתבך בשיער"

בניגוד לתרבויות אסיה, במערב מעולם לא התייחסו יפה לעטלפים. יצורי לילה אלה ומראם המשונה נקשרו אצל בני האדם לאורך ההיסטוריה לכוחות האופל, ודמותו של דרקולה היא הביטוי המפורסם והמפחיד ביותר של פחד עתיק זה - הוא שונא אור יום, יש לו ניבים, גלימה שחורה והוא יודע לשנות את צורתו לעטלף. 

כמו תמיד, גם במקרה הזה, הפחד נובע מבורות. מעט מאוד יחסית ידוע לנו היום על החיה המופלאה הזאת, ולחלק מהמיתוסים השגורים בקרב הציבור הרחב אין קשר למציאות - כמו העיוורון של העטלפים (הם רואים טוב יותר מאיתנו) או הדחף שלהם להסתבך בשערותינו.

ויינברג והסופר וחוקר ספרות דרור בורשטיין יוצאים להגנתה של החיה בספרם החדש "פליטי האור - מעוף בעקבות עטלפים" בהוצאת אפיק. 

"הם מוזרים, הם ליליים ומסתוריים, הם לא אוהבים להיחשף, זאת חיה שמחוץ לראדאר, יש לה מעט מאוד איך להגן על עצמה, אז היא מראש לא מושכת אש", אומרת ויינברג. "הם חיים במקומות מרוחקים, משתדלים לצמצם כמה שיותר חשיפה מול בני אדם. עטלף שמכבד את עצמו ימות לפני שיסתבך בשיער. יש להם כנף עם המון זוויות שמאפשרות להם לעשות שבירה מטורפת, יכולת תימרון של הכנף שלהם היא כשל הליקופטר, התעופה שלהם לא אלגנטית וחלקה כמו של ציפורים, היא פונקציונלית, אבל עם ממד גדול של הנאה מתעופה בעיניי. אין מחקר שמוכיח את זה, אבל אני רואה אותם עפים על עצמם". 

את אומרת שהם לא אוהבים חברת אדם, אבל הרי אנחנו מוקפים בהם.

"כי אין להם ברירה. השתלטנו על השטח. זאת חיה חברותית, הם אוהבים את החברה אחד של השני. לפני שהם הולכים לישון, הם מתווכחים ורבים על סידורי השינה שלהם ואף פעם לא תוקפים אחד את השני. בסופו של דבר הם חוזרים לאותו סידור שינה שממנו התחילו. הם רעשניים וקולניים ונימוסי השולחן שלהם לא משהו, אבל הם טובי לב ולא עושים שום נזק. יש להם מערכות יחסים מורכבות כמו שיש ליצור שחי 30 שנה". 

מה זאת אומרת מערכות יחסים מורכבות?

"אנחנו רק בחיתולים של להבין את זה וקבוצת המחקר של פרופסור יובל עושה בדיוק את זה - חוקרת התנהגות חברתית. אם את נכנסת למושבה של עטלפים ורואה עשרת אלפים מהם, הם כולם נראים לך פחות או יותר אותו הדבר. אנחנו מסמנים אותם, מצלמים ועוקבים אחריהם שנים ובינתיים מבינים מעט מאוד".  

מה כן ידוע על מערכות היחסים שלהם?

"מחקר של לי הרתאן מקבוצת המחקר של פרופסור יוסי יובל הראה שיש מעין מנעד חיזור -הרבה פעמים כשהזכרים יורדים לאכול מקערת הפירות, הנקבות לוקחות ביס מהביס שבתוך הפה של הזכרים. ולפחות לעונה אחת הצלחנו להראות שזו שאכלה מהזכר יותר, בסוף איתו היא תעשה סקס באותה העונה וכנראה ממנו תהרה. וזה הריון ממושך, משהו כמו ארבעה חודשים. אומרים על העטלף שהוא עכבר מעופף, אבל לא. לשם השוואה, ההריון של העכברה הוא שלושה שבועות והיא ממליטה שבעה או שמונה עכברונים, ואילו העטלפה ממליטה אחד ומיניקה אותו ארבעה, חמישה חודשים - זה יותר מרוב החברות שלי בתל אביב. 

"העטלף הוא היונק היחיד שנולד עם סט שיני חלב דקיקות, כי מיד עם הלידה, הם עולים על הפטמה של האמא ונועצים בה את שיניהם, וזה כואב בדיוק כמו שזה נשמע. הסיבה לכך היא שהיא צריכה לעוף איתו והוא צריך לא ליפול. וכך שבועות רבים. והוא מהווה כ-30 אחוז מהמשקל שלה. תארי לך שאת עפה עם תינוק 15 קילו כל הזמן. זה המון. והיא עפה איתו, מלמדת אותו חודשים, הוא עוד שנה ממשיך לעוף אחריה וללמוד, ואחר כך עד כמה שאנחנו מבינים, הם נשארים בקהילה. הם כמו חמולה, מצטרפים למשפחה, הדור לפני והדור שאחרי. אבל אנחנו לא יודעים דברים הכי בסיסיים עליהם. אנחנו אפילו לא יודעים את הגיל שלהם. אני תופסת עטלפה והיא יכולה להיות זקנה עיוורת בלי שיניים ובהיריון. אז בת כמה היא? האם יש להם גיל בלות בכלל? זה יותר מורכב להבין חיה שחיה 30 שנה".

כלבים מאפירים לעת זקנה, האם גם עטלפים?

"הם משנים צבע בעונות וזה גם תלוי במה הם אוכלים. כשהם אוכלים אבטיחים הם נראים ג'ינג'ים, כי הם נמרחים בזה. הגורים הצעירים כהים יותר והמבוגרים בהירים יותר, אבל יש לנו בלונדינים חומים ויש לנו כהים שחומים, אנחנו נותנים להם שמות עדתיים בשביל הצחוקים. הפרווה שלהם ארוכה יותר בחורף, קצרה יותר בקיץ, ארוכה יותר בצוואר, קצרה יותר בבטן". 

אז אתם מבדילים ביניהם?

"כשעובדים איתם מספיק זמן הם מפסיקים להיראות אותו הדבר, הם שונים בדיוק כמונו. לזה יש מרחק גדול יותר בין העיניים, לזה הנחיריים רחוקים או ורודים". 

ואיך הם מתייחסים אליכם?

"הם נורא נקשרים אלינו. למשל הגורים שאנחנו מטפלים בהם, אחרי זמן מסוים, אנחנו חייבים לשחרר אותם, אחרת הם יחשבו שהם בני אדם. זאת חיה כל כך חכמה וסקרנית ולמדנית שאם תגדלי אותה עם בני אדם, היא לא תחזור למושבה. הם גם מפסיקים להשמיע קולות של עטלפים, כי הם לא שומעים קולות כאלה. 

"אי אפשר שלא להידלק עליהם. זאת חיה כל כך עדינה וטובה. כשאני תופסת אותם בטבע, כמובן בהיתר ובלי פגיעה, והם נורא בלחץ ובצדק, כי אני גדולה ורעה והם קטנים בידיים שלי ואני מציעה להם מיץ מנגו - אם זה היה חתול, הוא היה מנסה להרוג אותי, אבל עטלף בשיא הסטרס מתחיל ללקק,  כמו אומר 'אני לא מכיר אותך, אני כנראה הולך למות, אבל זה כל כך טעים, אני חייב עוד שלוק'. זאת חיה עדינה על גבול הפראייריות. לפעמים אני תופסת עטלף זקן או עטלפה בהיריון ואני פותחת את היד כדי לשחרר אותם והם ממשיכים לשבת עוד כמה רגעים ואני יושבת איתו והוא מסתכל עליי ואני מסתכלת עליו ואני שואלת 'בן אדם, איך אתה מצליח לשרוד?' והם מצליחים לשרוד בסביבה עוינת עם זיהום ורעש וכריתת עצים וצמצום מערות. רק לפני חודש הם הוגדרו כחיה מוגנת, כי לפני כן הם נחשבו למין מזיק על לא עוול בכפם - הם לא ניזונים מחקלאות, אלא מפיקוסים ושסק גינות ואזדרכת או מחרקים, תלוי בסוג העטלף".

איך נראים חיי האהבה שלהם?

"גם בזה אפשר להתקנא בעטלפים, כי הם עושים המון סקס וכשהם עושים אותו הם משמיעים קולות מיוחדים. יש עדויות מצולמות שהם עושים סקס אוראלי וזאת החיה היחידה, פרט לבן אדם, שעושה את זה. כל חיה יש לה את הגימיק שלה, אין חיות משעממות".