כמו אנשים רבים, גם אני כועסת מאוד על הממשלה. התחושה היא שהופקרנו, שהממשלה הפרה את כל ההבטחות וההתחייבויות שלה ומסתפקת בהעברת האחריות למצב הנוכחי על הציבור. המון אנשים כועסים והתגובה שלהם היא "אז אם ככה, גם אני לא עושה את מה שדורשים ממני", אבל המציאות המצערת היא שאם אנחנו לא נשמור על עצמנו ואחד על השני, אף אחד לא יעשה את זה.
מספרי המאובחנים המטפסים בשבוע שחלף, לא השאירו מקום לספק: אחרי הצלחה מרשימה בעצירת התפשטות המחלה עד תחילת מאי, נכון להיום מדינת ישראל נמצאת במקום גרוע מאוד. כרגע אנחנו רואים אלפי מאובחנים ברחבי הארץ ועליה במספר החולים הקשים, שתואמת את התחזיות שמבטיחות שהולך להיות פה הרבה יותר גרוע.
שיקרו לנו, אין דרך יפה לצייר את זה.
השקר לא היה לגבי חומרת המגיפה והצורך להתגונן. מספיק להסתכל על הנתונים העולמיים ולהבין שמדובר באירוע בריאותי משמעותי ומאיים. שבקלות אפשר להגיע לאלפי מתים, גם במדינה בגודל שלנו.
השקר היה כשאמרו לנו שאנחנו, הציבור, נמלא אחר ההנחיות והם, הממשלה, ישקיעו כל מה שצריך כדי שנעבור את זה, ביחד. זה לא קרה. נדמה כאילו לאן שלא נסתכל, נמצא בעיה.
האירוע לא מנוהל, מהרגע הראשון. "קבינט הקורונה" שהוקם באיחור, לא מספק את הסחורה ולא מהווה יותר מאשר ישיבת שרים – זהו אינו תחליף לניהול מרכזי והסברה מרכזית. יש מי שיאמרו שאי אפשר להיערך למגיפה של פעם במאה שנה, אבל ישראל כבר הקימה ותרגלה מערך שלם להתמודדות עם מצבי חירום אזרחיים ומדינות שנערכו מראש השתלטו על המגיפה במהירות. נכון, היה צורך לעשות התאמות, אבל לא היה צריך להמציא את הכל מאפס. ברגע האמת של הקורונה, כל תוכניות המגירה, המערך הארגוני ותשתית החקיקה, כולם נזנחו לטובת סדרת אילתורים שלא מוכיחים את עצמם.
"לשטח את העקומה" זה לא קרב קצר וחד פעמי. לשטח את העקומה אומר שאחרי שהורדנו את כמות הנדבקים, צריך למצוא את הדרך לחזור לשגרה יחסית, ולפעול בלי הפסקה כדי לבלום התפרצויות. מדינות שניצלו את ההסגר כדי להיערך פותחות עכשיו את המשק בחוכמה, בלי עלייה דרסטית של מודבקים. אצלנו, האנרגיה בתקופת הסגר הושקעה בחיזוק אדיר של מערך הבדיקות, אבל בדיקות לבדן אינן מספיקות. כדי שעשרות אלפי הבדיקות יתנו לנו עוד משהו מעבר להבנה של חומרת המצב, נדרש המערך האפידמיולוגי שצריך לזהות המגעים של כל חולה, לנתח את רמת הסיכון ולהמשיך לעדכן ולדבר עם כל מי שצריך כדי לעצור המשך הדבקות. המערך הזה חייב להיות מקצועי ולפעול תוך שמירה על סודיות רפואית – וגם לעבוד בצורה שנותנת גמישות ויכולת להתמודד עם היקפים גדולים. חמישה חודשים מתחילת האירוע, המערך הזה לא קיים.
"אני כועסת מאוד על הממשלה, אני זועמת על ראש הממשלה. אני מרגישה תחושה עמוקה של בגידה – ששיתפנו פעולה עם המערכת מתוך אמונה שהיא תפעל לטובתנו, אבל בפועל זה לא קרה"
מגיפה היא לא משהו שאפשר לעצור בלי שכל אחד מאיתנו יפעל לפי כללי שמירת היגיינה, ריחוק ועטיית מסיכה. אבל גם בהיבט הזה, המדינה כשלה. במקום הסברה בגובה העיניים, עם הנחיות ברורות וחד משמעויות, קיבלנו מסיבות עיתונאים של הפחדה, פרוטוקולים חסויים, הנחיות סותרות ומבלבלות, ונבחרי ציבור שמצפצפים בגלוי על כל ההנחיות שהאזרחים נדרשים לעמוד בהם. גם הציבור הגדול שמבין את חומרת המגיפה ואת הצורך לפעול ביחד כדי לעצור אותה, איבד לחלוטין את האמון בהנהגה.
וחוסר האמון הזה מוזן, ובגדול, מהחרדה הקיומית המפעפעת והמדבקת שרבים כל כך מאיתנו נמצאים בה.
משרד האוצר הבטיח לתת לאזרחים ובעלי עסקים, רשת ביטחון כלכלית. אבל המציאות בשטח נראית שונה מאוד מהצהרות. החרדה הזאת מהווה כר פורה לשגשוג של הטעיות וחוסר אמון, והיא הופכת את טקטיקת ההפחדה שבה בחרה הממשלה לאפקטיבית אפילו פחות – אדם שלא יודע אם מחר יוכל להאכיל את המשפחה שלו, מתקשה לפחד מפנדמיה קטלנית, שבטלוויזיה אמרו שבכלל לא מסוכנת.
אז מה, שוברים את הכלים ולא משחקים?
למרבה הצער, זו לא אופציה. אנחנו לא יכולים לעשות "דווקא" לממשלה, כי זה לא יעלים את הבעיה, זה רק יחריף אותה. אם כולנו נפסיק לעטות מסיכה, נלך למסיבות ואירועים ונחזור להתחבק עם סבא וסבתא, נמצא את עצמנו במצב עוד יותר קשה מזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו, ואולי גם בלי סבא וסבתא.
חלוקת האחריות צריכה להיות ברורה: הממשלה אחראית לפעול כדי להגן ולמנוע הדבקה ולעשות זאת באופן שיקטין ככל הניתן את הפגיעה בכל היבטי החיים ובשקיפות. הציבור אחראי לשתף פעולה עם ההנחיות, ובעיקר להקפיד על ריחוק פיזי, היגיינה, ושימוש נכון במסכות.
עוד ב-mako בריאות:
>> יותר מ-50 מקרי שבץ מתרחשים בישראל מדי יום
>> גם א-סימפטומטיים נפגעים מנגיף הקורונה
>> החומרים המסוכנים שנמצאים בחלב בישראל
אני כועסת מאוד על הממשלה, אני זועמת על ראש הממשלה. אני מרגישה תחושה עמוקה של בגידה – ששיתפנו פעולה עם המערכת מתוך אמונה שהיא תפעל לטובתנו, אבל בפועל זה לא קרה. אבל יש לי אחריות כלפי משפחתי, כלפי השכנים שלי, כלפי האזרחיות והאזרחים במדינה שלי, למרות ובגלל שהממשלה שלנו מתפקדת כל כך גרוע. ובגלל האחריות הזאת, אני אמשיך לעשות את מה שמוטל עלי כדי להגן על עצמי ועל סביבתי מפני התפשטות המגיפה. מתי הממשלה שלי תעשה את התפקיד שלה?
אדוה לוטן היא מנכ"לית עמותת מדעת – למען בריאות מושכלת, העוסקת בקידום בריאות הציבור. יועצת עסקית-טכנולוגית במקצועה