בין אם נתכחש לכך ובין אם לא, מחלת הסרטן נוכחת בחיינו ופוקדת רבים מאהובנו ומהמכרים שלנו, ולעולם אי אפשר לשלול בוודאות את הסיכוי שהיא תגיע גם אלינו. כשהסרטן הגיע אליי, הגילוי היה מטלטל ומזעזע, אבל בעיקר המחשבה על כך שילדיי עשויים לגדול ללא אם הייתה מאיימת וקשה מנשוא. אולי זה גם מה שהניע אותי לבצע החלטות קשות כמו ההחלטה לכרות את השחלות ואת השדיים שלי, אחרי שעשיתי בדיקה גנטית והתגליתי כנשאית של הגן BRCA - החלטה שככל הנראה הצילה את חיי, ואולי גם את חיי ילדי.
הסרטן נוכח במשפחתי מאז ומתמיד, סבתי ז"ל אותה לא הכרתי נפטרה מסרטן, והיא לא היחידה במשפחה שהסרטן הגיע אליה. העובדה הזאת גרמה לי להיות ערנית יותר ולהיבדק מגיל צעיר, והחל מגיל 30 עד גיל 43 נבדקתי מדי שנה אצל רופא שגרס על פי ההנחיות שהיו נהוגות כי אין צורך לעשות בדיקה גנטית לאיתור הגן, מאחר ואין לי מישהו בקרבה ראשונה שחלה בסרטן.
ברגע אחד נכנסתי לסטטיסטיקה
לאחר שעברתי לרופא אחר, הוא תחקר אותי וגילה שסבתי נפטרה מסרטן, ואז ביקש לערוך לי את הבדיקה. מבחינת פרוטוקול ביצוע הבדיקה, היה צורך שאמי תגיע ראשונה להיבדק והיא אותרה כנשאית של הגן. בעקבות האיתור שלה, גם אני נבדקתי ואותר כי גם אני נשאית של הגן BRCA/2.
צילום:
Depositphotos- Tomer Turjeman
משמעות הגילוי הייתה דרמטית מאחר והיא הקפיצה באופן ניכר ומוחשי את הסיכוי שאחלה בסרטן השחלות וסרטן השד. אם בכלל האוכלוסייה הסיכוי לחלות בסרטן השד נע בין 12 ל-15 אחוז, ברגע אחד נכנסתי למצב שבו יש לי סיכוי של 75-80 אחוז לחלות בסרטן השד. בסרטן השחלות שאותו קשה מאוד לגלות, השכיחות בקרב כלל האוכלוסייה הינה 1.5 אחוזים, ואני נכנסתי לתוך מסגרת סטטיסטית של בין 25 ל-50 אחוז לחלות במחלה.
מכיוון שנשאות הגן התגלתה אצלי בגיל 44, לאחר שכבר ילדתי את ארבעת ילדיי, ולא תכננתי להיכנס להריון נוסף, החלטתי לכרות את השחלות. זו הייתה החלטה קשה, אך הבנתי שמרגע שאותרתי כנשאית של הגן אני נמצאת בסיכון גבוה מאוד לחלות בסרטן השחלות, סרטן שקשה לגלות אותו מוקדם. במעשה זה קיוויתי שכך אגן על עצמי ממכה אחת. לצערי, חצי שנה לאחר מכן, התגליתי כחולה בסרטן השד.
רעידת אדמה פרטית
זו הייתה חוויה מטלטלת ומזעזעת, האדמה הפרטית שלי רעדה. למזלי, הגילוי של הגן גרם לכך שהייתי חייבת להיבדק מדי חצי שנה, כך שעל אף שהסרטן היה אלים והוגדר כטריפל נגטיב (כלומר שלילי לרצפטורים לאסטרוגן, לפרוגסטרון ולHER2). הגילוי המוקדם הציל את חיי.
במשך שבעה חודשים טופלתי בכימותרפיה. זה היה קשה מאוד, פיזית ונפשית, אבל אני החלטתי לתעד הכל בבלוג שפתחתי - 'להפוך את הלא נודע לחגיגה'. החלטתי להפוך את המשבר להזדמנות והצלחתי להחלים.
עם ההחלמה הגיעה גם הדילמה - האם לעשות ניתוח כריתה ושחזור של השדיים או פשוט לחכות ולראות האם הסרטן יתקוף שוב בגלל אותו גן ארור. גם כאן, החלטתי לקחת יוזמה אישית ולהקדים את התרופה למכה, והלכתי על ניתוח של כריתה ושחזור - ניתוח עם השלכות הנוגעות לא רק למצב הבריאותי, אלא גם לנשיות שבי, לחשש משינוי הגוף, מחוסר התחושה בחזה, ועוד הרבה לבטים. אבל שוב, הבחירה בחיים הניעה אותי לעשות את הניתוח הזה. יתכן ונשים אחרות היו בוחרות אחרת וצריך כמובן לכבד כל החלטה.
יפית אלפרסון אלמליח, אני פה כי נבדקתי | צילום:
אורית בר אור
זכיתי בחיים שלי
כיום אני בת 50, 4 שנים בלי הסרטן אבל ממשיכה לעקוב אחריו כדי לראות שהוא לא חוזר. בעקבות מה שעברתי גיליתי מחדש את הנשיות שלי, גיליתי שאני צריכה יותר להעז, לחשוב גם על עצמי, להגשים את החלומות שלי ולא לתרץ לעצמי ולעשות הנחות. במובן מסוים גיליתי את החיים מחדש ובחרתי לחיות עם הרבה אמונה עצמית ואופטימיות, והכי חשוב, זכיתי להמשיך לצד אהובי ואוהבי. אני זוכה לראות את הילדים שלי גדלים ואני כאן עבורם, ממשיכה בתא המשפחתי האהוב שלי.
"גילוי מוקדם מציל חיים" זה לא סתם סיסמה או קלישאה. אני פה כי נבדקתי, ואני ממליצה לכל אחת עם רקע משפחתי של סרטן, או אפילו לכל אחת שכבר עברה סרטן והחלימה, לעשות את הבדיקה הנדרשת. תנו לאהובים שלכם ליהנות מכם עוד שנים רבות, לכו ותיבדקו, זו הבריאות שלכם, אלו החיים שלכם.
- הכותבת הינה מורה לחינוך מיוחד, בלוגרית, מתנדבת בעמותת אחת מתשע, ואחת ממנהלות קבוצת הפייסבוק 'גמאני-חליתי בסרטן השד'.
