בעשרות יישובים ברחבי הארץ אותרה מחלת הלישמניה, הנגרמת מיתוש זעיר בשם זבוב החול וגורמת לפצעים קשים בעור. הרשויות מטילות אחריות זו על זו, ובינתיים המחלה ממשיכה להתפשט. הנה כל מה שאתם צריכים לדעת על המחלה.
לישמניאזיס עורית (שושנת יריחו) היא זיהום של העור בטפיל חד תאי מיקרוסקופי, לישמניה, היוצר פצע אחד או פצעים מרובים. המחלה קיימת בדרך כלל בבעלי חיים ומהם מועברת לבני אדם. הטפיל מועבר מבעל החיים בעקיצתו הלילית של יתוש זעיר הקרוי זבוב החול. נקבות זבוב החול עוקצות בעל חיים ונדבקות בעצמן בטפיל. לאחר זמן עלולות הזבובות לעקוץ בעל חיים אחר, לרבות בני אדם ולהעביר אליו את הטפיל, החי במערכת העיכול שלהן.
לאחר העקיצה מתבסס טפיל הלישמניה בעור האדם ומתרבה תוך יצירת כיב או רובד דלקתי שאינם נוטים להחלים במשך ימים ושבועות רבים. נגעים אלה אינם כואבים בדרך כלל. ההחלמה של הפצע מתרחשת בדרך כלל באופן טבעי אך עלולה להימשך חודשים ואף שנים.
>> עוד על המחלה: סוס טרויאני ושמו לישמניה
מחלת הלישמניאזיס התקיימה בישראל במשך ההיסטוריה ובעשרות השנים האחרונות לא רק שלא הצטמצמה אלא הלכה והרחיבה את גבולות תפוצתה ומספר הנדבקים בה עולה בהתאם. המחלה נפוצה כיום בחלקים נרחבים בנגב ובעיקר באזור הערבה, ניצנה, הנגב המערבי ואזור ים המלח. כמו כן, הלישמניאזיס מתפשטת בהתמדה באזורי יהודה ושומרון כולל מעלה אדומים ופרברי ירושלים, אזור עמק הירדן, הכנרת והגליל באזור כרמיאל. לישמניאזיס עורית נפוצה בחלקים גדולים של העולם ומטיילים, בעיקר בדרום אמריקה, שבים לארץ לאחר שנדבקו שם במחלה.
מהם הסימפטומים?
לאחר עקיצה של נקבת זבוב החול שלרוב אינה מורגשת או זכורה, מתחיל להתפתח נגע דמוי עקיצה המתפתח לכדי כיב פתוח או רובד אדום. נגעים אלו יכולים להיות קטנים או נרחבים. במקרה של עקיצות מרובות של זבובה מודבקת מתפתחים נגעים מרובים באזורים שהיו חשופים לעקיצות, לרוב על הגפיים ועל הפנים. כיבים ונגעים חדשים אינם נוטים להופיע במקומות שלא נעקצו ישירות על ידי נקבת זבוב החול בעת ההדבקה.
הפצעים בדרך כלל אינם מכאיבים במיוחד. זיהום משני בחיידקים יכול לסבך כיב לישמניאזיס ולהפכו לרגיש, גדול ומוגלתי. ללא טיפול הכיבים נותרים במקומם חודשים רבים ואף שנים. לאחר הריפוי נותרת במקום הכיב צלקת שקועה העלולה להיות משמעותית מבחינה אסתטית.
איך מאבחנים?
יש לחשוד בלישמניאזיס כאשר פצעים דמויי עקיצות אינם מחלימים אלא מחמירים או נותרים באותו מצב ללא סיבה נראית לעין. אדם ששהה לעת ערב או לילה באזור בו קיימת לישמניאזיס וסובל מפצעים כאלו צריך להיבדק. אבחנה חד משמעית נעשית במציאת הטפיל בעור.
משטח לישמניה מבוצע בהתבוננות מיקרוסקופי על זכוכית נושאת עליה הונח נוזל שנלקח מהפצע ונצבע בצביעה מיוחדת הנקראת צביעת גימזה לצורך הדגשת הטפילים והקלת מציאתם. אפשרות נוספת הנה ביצוע ביופסיה – חיתוך ונטילה פיסת רקמה מהכיב והתבוננות מיקרוסקופית בה. בשנים האחרונות מתפתח בארץ אבחון בשיטה מולקולרית (PCR) המאפשר זיהוי החומר הגנטי של הלישמניה ללא התבוננות ישירה בטפיל עצמו. השיטה רגישה מאוד ויעילה.
דרכי טיפול
ברוב המוחלט של המקרים תתגבר המערכת החיסונית על טפיל הלישמניה והפצעים יחלימו. עם זאת, התהליך עלול להמשך זמן רב ולגרום סבל ועוגמת נפש. מסיבה זו רצוי לטפל ברוב מקרי הלישמניאזיס העורי. כאשר פצעי הלישמניה הם מועטים ובממדים מוגדלים ניתן לטפל בהם מקומית.
הטיפול יכול להתבצע באופן תרופתי או באופן פיזיקלי: משחת לישקוטן פותחה בישראל ונמרחת על פצע פתוח במשך כ-10 עד 20 ימים. רכיבי המשחה האנטיביוטים קוטלים את הטפיל ומביאים לריפוי הפצע. במקרה של פצעים נרחבים יותר או סגורים, ניתן להזריק תמיסת תרופה אנטי-לישמניה, הקרויה פנטוסטם, אל תוך הנגע וכך להילחם בטפיל. פעמים רבות דרושות מספר הזרקות אחת לכמה שבועות כדי להביא לריפוי הנגע.
טיפול פיזיקלי הנו הקפאת הפצע בחנקן נוזלי, חימומו באור אינפרא אדום או הקרנתו באור עז לאחר שנמרח בחומר המגביר רגישות לאור (טיפול פוטודינמי PDT).
במקרה של ריבוי פצעים או היותם נרחבים ובעייתיים יש לשקול טיפול סיסטמי. הטיפול הוותיק ביותר הנו תמיסת הפנטוסטם המוזרקת לווריד במשך 10-28 ימים במסגרת של אשפוז. טיפול יעיל זה בתופעות לוואי שחלקן קשות ומסוכנות. תרופה חדשה יותר הנה אמפוטריצין B המשמשת גם כנגד פטריות. תרופה זו בגרסתה הליפוזומלית מאופיינת בתופעות לוואי קשות מועטות, אך מחירה גבוה מאוד והיא ניתנת באשפוז.
הטיפול הסיסטמי החדש ביותר בישראל, מילטפוסין, נכנס לסל התרופות לפני כשנה ונמצא יעיל כנגד לישמניאזיס בישראל. יחודו הוא במתן בטבליות דרך הפה. פרופיל הבטיחות של התרופה טוב למעט טרטוגניות (פגיעה בעובר במקרה הריון) וכאבי בטן קשים היכולים להיות מלווים בהקאות ושלשולים.
הכותב הוא אחראי מרפאת מחלות עור זיהומיות מחלקת עור, המרכז הרפואי איכילוב