במיזם חדש מעורר השראה בשם 'פורצות דרך' התבקשו נשים המתמודדות באומץ עם סרטן השד לבחור בדמויות של נשים חלוצות ופורצות דרך בתחומים שונים לאורך ההיסטוריה, ולהיכנס לדמותן. כשביקשו מצחור לבחור בדמות למיזם היא בחרה בשחיינית הישראלית קרן לייבוביץ', שחיינית ישראלית ואלופה פאראלימפית המחזיקה ב-7 מדליות אולימפיות ובהן 4 מדליות זהב מאולימפיאדות הנכים בסידני ובאתונה. "רציתי לבחור בדמות 'בשר ודם' מכאן ועכשיו. הסיפור שלה מעורר השראה בעיניי. היא לקחה משבר או קושי והפכה אותו למקור לצמיחה", מסבירה צחור את בחירתה.

אפשר להבחין בקווי דמיון שבין סיפורה של לייבוביץ', שבחרה בקריירה אולימפית בשחייה לאחר שאיבדה את יכולתה ללכת במהלך שירותה הצבאי, לסיפורה של אורלי, שבאמצע החיים גילתה שהיא חולת סרטן  שד בשלב 4 עם גרורות בכבד. בין טיפול לטיפול, גם כששערה כבר נשר והתמודדה עם תופעות הלוואי של הטיפולים, אורלי בחרה לרקוד. "אחרי האבחון הבנתי שאני חייבת לקחת חופש מהעבודה", היא מספרת, "כעובדת סוציאלית, לא הרגשתי שאני נמצאת במקום שמאפשר לי להכיל בעיות של אחרים. החלטתי שעכשיו זה הזמן לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ולא היה לי זמן אליהם. הכנתי לו"ז של דברים שאני יכולה לעשות בכל יום, בימים הקשים יותר של הטיפול זה היה לקום ולהתלבש לפני שהבנות מגיעות הביתה כדי לקבל אותן יפה ולתכנן איתן פעילויות. בימים שהיה לי יותר כוח הייתי הולכת לחוג, חיפשתי ללמוד דברים וכך התחלתי לרקוד בשיטת ניה, מה שבהמשך הפך לאחד מהדברים המשמעותיים ביותר עבורי בתהליך הריפוי".

שיטת ניה, מסבירה צחור, היא טכניקת ריקוד גוף-נפש המשלבת תנועות מאומנויות הריקוד, הלחימה והריפוי בליווי של מוזיקה משתנה. "אחד מהדברים שהתחברתי אליהם בשיטה הזו היא שיש בה בחירה -  לא חייבים לעשות בדיוק את התנועה של המדריכה, וכשאין הרבה אנרגיה, אפשר לבחור בתנועה קרובה וקטנה. הייתי הולכת לשם בשיא הכימותרפיה, יושבת מאחור על כדור פיזיו ומזיזה את עצמי כמה שיכולתי. יצאתי מהשיעור בהרגשה מלאה, יצאתי זקופה יותר, הרגשתי שיש לי במה להתגאות, הבנתי כמה תנועה עושה לי טוב", משתפת צחור ובאותה הזדמנות מספרת כי היום היא בעצמה מדריכת ניה, ובשלוש השנים האחרונות מעבירה גם שיעורים לנשים שחולות בסרטן. "אני כל כך אוהבת את זה, זה עושה לי טוב ואני רוצה להעביר את זה הלאה, אני רואה בזה שליחות גדולה מאוד".

"כשגיליתי שאני חולה הקרקע נשמטה מתחת לרגליי"

כשצחור אובחנה בסרטן השד, כמי שמגיעה מתוך המערכת בהיותה עובדת סוציאלית בקופת חולים, ואף עברה הכשרה בהוספיס בית ובאגודה למלחמה בסרטן, היא הבינה בדיוק לקראת מה היא הולכת. "זה היה בתחילת הקיץ, תיכננו במשפחה טיול קרוואנים גדול לקנדה עם עוד משפחות וחיכיתי לזה מאוד", מספרת צחור, "אלא שאז, באחד הימים, הרגשתי בליטה בבית השחי בגודל של חצי כדור פינג-פונג. לא הייתי בהיסטריה כי 7 חודשים קודם לכן עשיתי ממוגרפיה ואולטרסאונד שיצאו תקינים וחשבתי שאין לי סיבה לדאוג. הלכתי לכירורג שד שהפנה אותי לביופסיה וחיכיתי לתשובה. כיוון שאני עובדת בקופת חולים, כשהתשובה הגיעה הייתי בעבודה, וביקשתי מקולגה, שתבדוק לי רגע במחשב מה תוצאת הביופסיה. נכנסנו לחדר, היא פתחה את המחשב וראיתי איך ברגע אחד ירד לה הצבע מהפנים, היא הסתכלה עליי ואמרה 'אורלי, זה לא טוב, זה סרטן'. הקרקע נשמטה מתחת לרגליי".

המכה הקשה יותר, מספרת צחור, הייתה כשהגיעו תוצאות בדיקת ההדמיה PET-CT. "עד אז הרגשתי שאולי זה לא כל כך נורא, כי אנחנו נמצאים בתקופה טובה מבחינת הטיפולים ויש הרבה אפשרויות", אומרת צחור, "אבל כשהגיעו תוצאות ההדמיה והבנתי שיש גרורות בכבד, ידעתי שזה רציני. הדבר הקשה ביותר היה לספר לשתי בנותיי הקטנות למה אנחנו לא טסים לקנדה. לקחתי אותן למסעדה שהן אוהבות והסברתי להן שנמצא אצלי גוש סרטני, שבקרוב אתחיל בטיפולים ושאני אהיה בסדר. סיפרתי להן שעוד מעט גם אקריח אבל שהקרחת היא לא בגלל המחלה אלא בגלל הטיפול, שהוא עושה הרבה דברים טובים אבל בדרך הוא גם גורם לשיער לנשור. למרות הפרוגנוזה הקשה, היה לי חשוב לתת להן תחושה אופטימית, שיהיה בסדר".

אורלי צחור (צילום: איתן טל)
אורלי צחור בדמותה של קרן לייבוביץ' | צילום: איתן טל

ואכן, ביום שבו הייתה אמורה צחור לטוס עם משפחתה, היא התחילה את טיפול הכימותרפיה הראשון בשילוב טיפולים ביולוגיים אותם היא ממשיכה לקבל עד היום. "החלטתי לקבל את הכימותרפיה באהבה, כתרופה שבאה לעזור לי. בכל פעם שהייתי מגיעה לטיפול הייתי מתיישבת על הכורסה, ובמשך כמה דקות של דמיון מודרך הייתי מדמיינת איך החומר נכנס לגוף שלי ומרגישה איך הגידולים מתכווצים ונעלמים", היא מספרת.

חצי שנה לאחר מכן היא סיימה את הכימותרפיה עם תגובה טובה לטיפול והעלמות של כל הנגעים בכבד, ובשד נשארה רק אותה בליטה בבית השחי שהלכה והצטמצמה. "מאז עברו חמש שנים, והבדיקות ממשיכות להיות תקינות. ואומנם אין לי גידולים סרטניים בגוף אבל אני עדיין מוגדרת כחולת סרטן שד גרורתי וממשיכה לקבל טיפולים ביולוגיים. שואלים אותי 'מה, לא נמאס לך? את לא רוצה שיגידו לך שלא צריך יותר?' ואני עונה שלא, אני מקבלת את כל החבילה באהבה ואין לי שום בעיה להמשיך כך. היום יותר ויותר נשים שחולות בסרטן שד גרורתי לומדות לחיות עם המחלה כמחלה כרונית", אומרת צחור.

לחיות כאן ועכשיו

"עשיתי עבודה קשה מאוד כדי ללמוד איך לחיות עם חוסר הוודאות. הבנתי שאני לא יכולה לתכנן תוכניות כי אני לא יודעת איך ארגיש ומה יהיו תוצאות הבדיקה הבאות. הבנתי שעליי לנצל את הזמן, לחוות עוד ועוד חוויות, כי שום דבר לא מובן מאליו. יש משהו חזק מאוד בלהתפעל מכל דבר, כמו פרח שפורח או חוויה משותפת עם המשפחה, וכל פעם שאני חווה חוויה כזו אני מרגישה שאני מעניקה לעצמי עוד מדליה, אני מכניסה משהו חדש לאוסף החוויות שאני אזכור, שהמשפחה שלי תזכור, שמישהו יזכור", אומרת אורלי.

"אף פעם לא חשבתי 'למה זה קרה לי', השאלה שלי הייתה – לאן זה יוביל אותי, לאן אני אתפתח עם הדבר הזה ומה זה בא ללמד אותי, את המשפחה שלי ואת הבנות שלי", מסכמת צחור, "המחלה הזו לקחה אותי למקומות מאוד רחוקים מהיכן שדמיינתי את חיי לפני כן. מעולם לא דמיינתי שאני אעסוק בתנועה ובמוזיקה, אדריך אחרים, אעביר הרצאות, והדבר הזה כל כך ממלא אותי. ברגע שנותנים למשהו משמעות, אפשר לצמוח ממנו ובעקבותיו לבחור בדברים שעושים לך טוב. עבורי זה היה הריקוד, עבור נשים אחרות זה יכול להיות כל דבר אחר, אבל חשוב למצוא את הדבר הזה".

*יש להדגיש כי בחירת הטיפול האפשרי הינה להחלטת הרופא המטפל הרושם את המרשם בהתייעצות עם המטופל. המידע נכון לנובמבר 2020. למידע נוסף ,יש לפנות לרופא המטפל. שירות לציבור. מוגש בחסות חברת רוש פרמצבטיקה (ישראל) בע"מ.