התקופה הזו אכן קשה לכולם, אבל יש אוכלוסייה לא מבוטלת שרגישה אליה יותר מכל. הם יכולים להיות ההורים שלנו, סבא וסבתא או השכנים שלנו, ולא חסרות להם דאגות – החל מהחשש להכביד על הילדים, מה עושים כשהכול סגור, איך מתמודדים עם האתגרים הפיזיים שהגיל מביא אתו ובעיקר, עם הבדידות.
אז בתוך כל זה, יש מקום שלא נותן לקורונה להשתלט עליו. מקום בו יש בריכה מתחת לבית, ערבי תרבות, הרצאות, הקרנות סרטים, חדר כושר, חוגי פילאטיס ויוגה, מענה רפואי צמוד והכי חשוב – אף אחד שם אף פעם לא לבד. פגשנו שלוש דיירות מהדיורים המוגנים השונים, שיסבירו לנו איך זה עובד.
"הצוות למוד ניסיון, המדריכים מאוד רגישים"
האם יש הבדל בהתמודדות שלכם מהגל הראשון ועכשיו?
דינה כהן, מבית בלב, מספרת שההבדלים בין הגל הראשון ניכרים בכל התחומים מנהלתית, אישית וחברתית ומהניסיון רק לומדים, לא נשברים. "בגל הזה למדנו לאמץ את 'הטוב', מה שלא ידענו קודם. זו תקופה קשה שצריך לעבור אותה והניסיון דווקא מחזק אותנו. דווקא עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לעשות יותר בשביל אחרים וזה הדבר שהכי מעודד אותי - שאני מצליחה לתרום לאחר, הנתינה היא קבלה גדולה. אני יותר רצה ממקום למקום כדי לתמוך באחרים, יותר מקשיבה למי שצריך, בניגוד לפעם הקודמת שהייתי בדירה שלי לבד עם מוזיקה. ככה זה גם לטובה וככה אני עסוקה. בפעם הקודמת היה קושי של מגבלות תנועה, כולנו היינו סגורים למרות שאפשרו לנו להתעמל מהמרפסות. עכשיו כל החוגים מתקיימים, אפילו יותר מהרגיל, הצוות למוד ניסיון – המדריכים מאוד רגישים, שמים יותר דגש על תרגילי נשימה, מספרים כמה זה חשוב, דואגים שנצא להליכות. אין את זה במקום אחר, אני יודעת מחברות שלי שעדיין לא נרשמו לכאן. מבחינה חברתית אנחנו יכולים להיפגש אחד עם השני ולשחק רמי קוב וברידג'. גם עם המשפחה, אני יכולה לפגוש את הנכדים בשולחנות מחוץ לבית ולא רק בזום".
באילו פעילויות אתם עוסקים בזמן הזה כדי להסיח את הדעת?
נעמה צבר בן יהושוע, מאחוזת רובינשטיין, בקושי מרגישה הבדל מהשגרה היומיומית לשגרת הקורונה.
"הבית שלנו מתפקד כמו בימים רגילים", היא מספרת, "רוב החוגים מתקיימים באוויר הפתוח ובקבוצות קטנות. יש כאן התעמלות במים, פילאטיס, פלדנקרייז, יוגה, צ'י-קונג שנעשה גם על מזרן וגם על כסאות. בנוסף יש לנו חוגי ציור, קרמיקה, חרוזים. החוג לברידג' לא נפתח כי הוא מתקיים באולם סגור, אבל אנשים משחקים בקפסולות של עצמם. יש לנו כאן חוג ליידיש, חוג תשבצי היגיון, ואני לא חושבת שאני מונה את הכול כי אני גרה כאן רק שנה. דואגים לנו לתרבות בשפע, אם זה הרצאות, סרטים ומוזיקה חיה, ואני בכוונה מדגישה 'חיה' כי יש הבדל בין האפקט של תזמורת למוזיקה מוקלטת במעגל סגור".
למי את פונה ברגעי משבר?
"בדרך כלל אני פונה לילדים שלי. היום התפקידים השתנו, הם עכשיו בשבילנו אחרי שכל החיים היינו בשבילם. אבל לצד זה אני חייבת לציין שאני מרגישה כל כך בטחון גם לפנות לצוות. כל פניה מטופלת במחשבה רבה וכמעט תמיד מקבלת פתרון. לדוגמה בזמן הסגר הראשון שעוד הייתי חדשה, הזכוכיות המבריקות גרמו לי להיתקל בהן וחששתי מפגיעה. מיד כשפניתי לאשת צוות היא הצליחה למצוא לי מדבקות יפות והדביקה על הזכוכיות, אפילו זוטא כזו קטנה טופלה. זה אולי נשמע טיפשי אבל זה מדגים את העובדה שיש המון תשומת לב לכל בקשה וזה יוצא מן הכלל. את כל הדברים האלו אומרת לך מישהי שכל השנים אמרה – לי דיור מוגן ממש לא מתאים".
"יש לי קורת גג, יש לי דאגה, יש לי אוכל, תחביבים ותעסוקה בלי סוף"
מה למדת על עצמך?
דינה סמדר מפרוטיאה מספרת: "אני מאוד חזקה, שאני מצליחה למצוא את הטוב בכל דבר, שלא הכול מובן מאליו. אני ניצולת שואה, ורבים מהמשפחה שלי נספו. אני אומרת שזו מלחמת עולם שלישית לוקסוס. יש לי קורת גג, יש לי דאגה, יש לי אוכל, את כל האמצעים הווירטואליים האפשריים, יש לי תחביבים ותעסוקה בלי סוף. אני יודעת שיש לי פה כל הזמן אוזן קשבת וזה נותן לי שקט, שזה כל כך חשוב בגילינו המופלג".
איך החיים בדיור מוגן גורמים לך להרגיש ביטחון בתקופה הזו בניגוד לחיים בחוץ?
"בראש ובראשונה אני מרגישה שאני מורידה נטל מהילדים שלי. דבר שני אני מרגישה מאוד בטוחה כאן כי דואגים לי להכול. אני לא צריכה להתעסק עם בעלי מלאכה, אוכל, יש לי פה את כל טוב הארץ. יש פה מרפאה נהדרת שעונה על כל הצרכים שלנו. המבנה של פרוטיאה מאוד חריג ביחס לבתים אחרים כי הוא בנוי בצורת כפר, אז בתקופת הסגר אנחנו יכולים לצאת מהבית ולטייל בפארק יפהפה. הצוות גורם לנו להרגיש נפלא ואני מאוד מאושרת כאן. לכל החברות שלי שלא גרות בדיור מוגן, הכול נסגר, גם קאנטרי וגם כל האטרקציות. הן לא נוהגות ברכב אם הן רוצות להגיע לאנשהו, והן גרות בבדידות עם תחושות לא טובות, פה אין לנו את זה".