ב-1 באוקטובר בכל שנה מציינים בארץ ובעולם את יום הקשיש הבינלאומי וזו הזדמנות נהדרת עברונו לקבל הצצה לחיים של הגיל השלישי בתקופת הקורונה. איך מתמודדים עם הסגר והריחוק, ואיפה באמת המקום הכי בטוח עבורם? פגשנו אנשי מקצוע ודיירים שיספרו לנו קצת על המגורים בדיור המוגן. 

דר׳ עירית קנתור, רופאה גריאטרית ראשית של קופ״ח כללית, רופאה מקצועית אחראית באחוזת פולג, מתארת את הדיור מוגן לא רק כמקום מגונן אלא גם כזה שמעניק תמיכה שאין בחוץ, "פה יש לנו שליטה לשמור עליהם, מה שאין בקהילה בחוץ, אנחנו יכולים לאתר את הקשיים מיד ולדאוג להם – בין אם זה בשיחות עם עובדת סוציאלית, לקרוא לחברים, להביא להם פרחים, עוגה בשישי, לתקשר עם המשפחות שלהם וכל מה שצריך לעשות כדי לשמור על שגרה. יש כאן מעטפת שאין בעולם החיצוני. אנחנו מקפידים שיהיו להם את כל הגירויים האפשריים מבחינת תעסוקה. לכל דייר אנחנו מתאימים תעסוקה בהתאם לכשרון שלו והחוגים משתנים לפי הדיירים. אנשים בחוץ שבדרך כלל  נמצאים במועדני יום, אין להם את זה עכשיו".

מרי פסח, עובדת סוציאלית בבית רובינשטיין - אחוזת פולג, מספרת כי בתקופה הזו העבודה שלה חורגת מהנישה המקצועית, בניגוד לימים כתיקונם, "יש פה עבודה מערכתית ואיכותית שדורשת השקעה רבה."

עירית קנתור ומרי פסח (צילום: באדיבות המצולמות)
מימין: דר' עירית קנטור, משמאל: מרי פסח | צילום: באדיבות המצולמות

מה שונה ההתמודדות שלכם כצוות מהסגר הראשון לנוכחי?

"בשונה מהסגר הקודם, עכשיו אנחנו מאפשרים, עד כמה שניתן, לדאוג לדיירים לחיים חברתיים כדי שיכולו לראות גם אחד את השני וגם אותנו כצוות. בפעם הראשונה לא ידענו לעכל את הסיטואציה, היה המון אי ודאות, היום כבר התנסינו, ראינו, למדנו, הפקנו לקחים, יש סיטואציות שאנחנו יודעים לתת מענה יותר טוב. גם הדיירים עצמם חווים את זה בצורה טובה יותר - מצד אחד יש את ההבנה שהולכים להיכנס לסגר ומצד שני הייתה להם כבר התנסות. היום אנחנו מקפידים להמשיך לקיים את הפעילויות והחוגים".

איך שומרים על מרחק?

"אחד היתרונות שלנו בדיור המוגן זה המבנה הפיזי של המקום. אנחנו לא בנין דירות, אלא כפר, כך שהמרחב באופן יחסי הוא מאוד גדול. יש כאן שטחים המאפשרים שהייה בקבוצות קטנות תוך הקפדה על ריחוק והיגיינה. יש להם כאן אפשרות לעשות הליכה במסלול שהכול מסביב טבע וירוק. יש גם שטחים ציבוריים חיצוניים, כמו גינות וחצרות המאפשרים מקום מרווח יותר למפגשים בין הדיירים".

איך אתם דואגים לשמירת הקשר עם המשפחות?

"זה בהחלט מאתגר ומאוד אינטנסיבי אבל אנחנו משתדלים לתת כמה שיותר מענה ולשמור על שקיפות. יש לנו קבוצות וואטספ ששם אנחנו מעבירים את כל האינפורמציה, גם לדיירים שאין להם מסוגלות טכנולוגית וגם לבני המשפחות שלהם. בגלל שכרגע לא ניתן לקיים מפגשים משפחתיים, כשאנחנו מזהים שיש צורך, אנחנו מוציאים דיירים למען דיירים שיארחו חברה זה לזה. אנחנו נעזרים בצוותים של קשרי דיירים ולא רק בעובדים סוציאליים כדי לקיים קשר רצוף יומיומי עם כל הדיירים".

"שומרים עלינו כיהלומי הכתר"

חיה יניב, דיירת בדיור המוגן פרוטיאה ופסיכולוגית במקצועה, מספרת על ההתמודדות הנפשית שלה עם התקופה. "המצב של הסגר עבור אנשים מבוגרים, עם כל המגבלות, הבדידות והאי ודאות, מכניס כל אחד מאיתנו לאיזושהי כוננות נפשית, של מוכנות לדברים בלתי צפויים, מה שנקרא "פייט או פלייט", להתמודד או להסתגר ולברוח. אגב, יש הבדל עצום בין אנשים בזוגיות וכאלו שלגמרי לבד".

חיה יניב (צילום: באדיבות המצולמת)
חיה יניב | צילום: באדיבות המצולמת

איך המקום מאפשר לכם להתמודד עם זה?

"דואגים לנו פה לכל מחסורנו, שזה מצוין. מצד אחד דואגים לנו להכול - שומרים עלינו כיהלומי הכתר, מצד שני, זה מחזיר למצב ינקותי תלותי. לאנשים יש צורך באיזושהי שליטה, שתהיה להם יכולת להכתיב, להביע צרכים, ויש אצלנו לא מעט אנשים שרואים בסגר הזה כשלילת חירות. מה שנפלא כאן שיש הרגשה שמשתפים אותנו בהחלטות שנועדו לשמור עלינו, שמתחשבים בדעתנו, שמפנקים אותנו, שחושבים עלינו בדברים הכי קטנים, כמו לראות איך מיד כשנגמר חג הפסח, חיכתה לנו חלה קטנה בדלת, מתוך המחשבה שאם היינו בחוץ הרי היינו הולכים לחפש פיתות. יש תחושה כאן שזה לא סגר כפוי, אלא מתחשב".

איך מתנהלים כל החוגים והפעילויות?

"הכול נעשה במצומצם. בבריכת השחייה יהיו רק ארבעה אנשים, בחוגים נתחלק לקבוצות קטנות, המופעים מתקיימים מרחוק על הדשא. יש כאן כל הזמן דאגה לתרבות, להתעמלות, לעשייה".

מה התחושות שלך לגבי העתיד?

"אני לא יכולה להגיד לך שאני סובלת מהסגר הזה, מאוד טוב לי בבית שאני נמצאת בו, גם כשאני יודעת שזה הולך להימשך הרבה זמן. יש תחושה של שליטה במצב וזה הדבר הכי חשוב. הצוות יודע לשתף ולהתייעץ עם הדיירים, הם נותנים את התחושה שיש לנו קול, שהצרכים שלנו נלקחים בחשבון, שהקושי שלנו מובן. אני בחרתי לחיות פה את השנים של הזקנה, והיכולת לשלוט בבחירה שלי היא זו שנותנת משמעות. אני אוהבת להיות אישה זקנה. אני לא הייתי צעירה יפה, או לא חשבתי ככה, אבל אני חושבת שאני זקנה יפה".

איילת פיינברג, מנהלת השירות הסוציאלי בפרוטיאה, מספרת על השינוי המערכתי שחל מהסגר הראשון לסגר הנוכחי. "בסגר הראשון לא ידענו כמה זמן זה יימשך והיינו צריכים להתמודד עם הכאן ועכשיו, סגרנו את כל הדיירים והכל היה חד משמעי. היום יש לנו יותר יכולת להבין ולקבל החלטות שיכולות להשפיע לטובה על המצב הנפשי של הדיירים. אנחנו שואפים לשמור על שגרה ואיכות חיים, לקיים כמה שיותר פעילויות, תעסוקה, מפגשים חברתיים, לתת להם יותר חופש במסגרת הכללים. אנשים בגילאים כאלה שגרים בחוץ לא יכולים לצאת כי הכול סגור ולא יכולים להכניס לבית הפרטי שלהם את המשפחות, הם כלואים מכל הכיוונים".

 איך מתנהל הקשר עם הדיירים?

"אנחנו בקשר תמידי יומיומי עם כל הדיירים שלנו. אנחנו יודעים שהבדידות היא תופעה מתגברת במיוחד בתקופה הזו. אנחנו משתדלים להגיע לכמה שיותר דיירים בודדים שאין להם את המטפלת האישית, או בקשר עם המשפחה. בנוסף, יש מחלקות אשפוז ששם המצב רגיש יותר וגם שם אנחנו מקפידים שתהיה פעילות, מוזיקה, קשר אחד על אחד עם עובדת תעסוקה, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, הכול כדי לאפשר להם גם את המגע האישי, גם את הקשר האנושי וגם התעסוקתי לשמירת המורל".

 "לא עצרנו שום פעילויות, אנחנו עושים הכול בחצר"

איריס פרידמן, עובדת סוציאלית בבית בכפר, מספרת על החשיבות של שמירה על שגרה. "אנחנו משתדלים לשמור על איזושהי שגרת קורונה שקיימת מאז הסגר הקודם. לא עצרנו שום פעילויות, אנחנו עושים הכול בחצר, בגינה יפה, מקיימים חוגים, הרצאות, התעמלות, מופע מוזיקלי, סרטים. כל מה שהיה בפנים יצא החוצה. הכול כדי לתת להם תעסוקה".

איילת ואיריס (צילום: באדיבות המצולמות)
מימין: איילת פיינברג, משמאל: איריס פרידמן | צילום: באדיבות המצולמות

איך מגשרים על הריחוק המשפחתי?

"אז מי שעוד מחובר למחשב, אנחנו משתדלים לחבר לזום או לוואטספ וידאו. על אף המורכבות, ואפילו שזה לא אותו דבר כמו פגישה פיזית, אנחנו שואפים לאפשר את הקשר הזה".

מה היתרונות של לגור בדיור מוגן דווקא בתקופה זו?

"כל יום, כל היום, יש לידם מישהו. התחושה היא שאתה לא לבד. הם יכולים לרדת ללובי, הם יכולים להיכנס לשכנים. יש כל הזמן צוות שלם שמסתובב - עובדת סוציאלית, עובדת רווחה, אחות, רופאה. אין מצב שמישהו יתקע בלי פרוסת לחם, בלי תרופה, שיכאב לו הראש ויהסס למי לקרוא. יש אחות 24 שעות, מענה רפואי זמין. כשאנחנו נתקעים בלי חלב, אנחנו יורדים לקנות או מבקשים מהשכנים. הם בניגוד אלינו לא יכולים לעשות את זה. כאן הם לא צריכים לדאוג, גם אם אצטרך לנסוע עד לבית כדי להביא. עצם הידיעה שאם מישהו צריך משהו, אז בלחיצת כפתור, תרתי משמע, הוא יקבל מענה מידי, זו הקלה מאוד גדולה. גם עבור הילדים שלהם שיודעים שאם חלילה יקרה להם משהו אז אנחנו שם. לא יקרה כאן מצב כמו בחוץ, שמישהו נפטר בקהילה בבית שלו ולא ידעו על זה שבוע. לא אצלנו ולא בשום בית מוגן. אם להיות איפשהו בקורונה, זה פה".

 

בית בכפר, ביתן אהרון  (צילום: אלעד גונן )
צילום: אלעד גונן