נסענו לדרום. בתחנת הדלק בבאר שבע עצרנו לקפה. הגשתי את הכוס שלי למוכר בחנות הנוחות. הוא הכין את הקפה בכוס חד פעמית ואז שפך אותו לכוס שלי, את הכוס החד פעמית העיף לפח. התמלאתי תסכול. שאלתי אותו למה הוא עשה זאת. הוא אמר שכדי לדעת מה גודל הכוס, אם מדובר בקפה גדול או קטן. אמרתי לו שהסיבה שאני משתמשת בכוס רב פעמית היא כדי לא לייצר זבל, ובכך שהוא הכין לי את הקפה בחד פעמית, פספסנו את העניין. הוא לא הבין על מה אני מדברת. בינתיים התור שמאחורי הפך חסר סבלנות. בעצבים שילמתי ויצאתי.

נכנסתי לרכב וסיפרתי לילדים אכולי הירוקת שלי מה שקרה, "אוף, מעצבן", הם השיבו לי באמפתיה. ואז חשבתי: רגע, מה קורה פה? התרגזתי, עיכבתי תור, גרמתי למוכר להרגיש דביל, ולילדיי להיות שיפוטיים כלפי מי שלא מבין מה אני רוצה מחייו. זה מה שרציתי? ככה אני רוצה לרפא את הסיפור של העולם?

חייבת להודות שאני עוברת עם עניין הגישה תהליך ארוך ומייגע. זאת לאחר ששנים התהלכתי כועסת ושרפתי קשרים. עם הזמן הבנתי שהכעס שלי, לא רק מחטיא את המטרה, אלא גם הורס. בשם הצדק שלי, ביקרתי את כל מי שלא חושב כמוני. וא.נשים, מסתבר, לא אוהבים להיות נזופים.

אני חלק מעולם האקטיביזם הסביבתי, ורואה לעתים איך אנחנו נופלים לגישה לפיה אפשר להתכסח עם כל מי שבדרך, בשם הרעיון שלנו. אני מבינה כמה זה עובד לרעתנו: גם הגישה הפנימית של מאבק, גם האדמה החרוכה שאנחנו משאירים אחרינו וגם האנטי שאחרים מפתחים כלפינו. האם זה מה שרצינו? לשם כך התכנסנו? ומה המחיר של המלחמה?

יש דרך אחרת

פעם נלחמו פנים מול פנים. היית רואה את מי שאתה נאבק מולו, מרגיש את הגוף, צופה בכאב, מקרוב. היום המלחמה מתרחשת בלחיצת כפתור, או על מקשים במקלדת. מטוסים ממטירים פצצות, מבלי לראות את ההרס שנוצר בעקבותיהן. טוקבקיסטים משחררים קיטונות של תוקפנות בלי לראות פנים, בלי להרגיש את הסבל שהם יוצרים מול מי שמבקרים אותו. זה גורם לניתוק.

אנחנו חיים בחברה מאוד לוחמנית. סיפורי המיתולוגיה שלנו רצופים קרבות, המורשת שאנו נושאים, השירות הצבאי, המצב הביטחוני, הפכו אותנו לששים אלי קרב, גם כשהוא לא נחוץ, גם כשיש דרך אחרת. ויש דרך אחרת. מצאתי אותה לפני כמה שנים, כשהחלטתי לנתב את העשייה האקולוגית שלי ליצירה, כך אני מזמינה אנשים להקשיב לסיפור טוב, להסתקרן, לבוא בטוב.

לא לריב, לא אומר שאני לא אומרת את מה שאני רוצה. אומרת, ועוד איך. מדברת את עצמי לדעת, חושפת את שעל ליבי, מפיצה את האג'נדות שלי, וכל אלה כשאני שמה דגש על האיך. מעבירה את המסרים שלי דרך סיפור, בצחוק, בשמחה. כי העניין הוא, שאם נכחד, זה לא יהיה רק הטבעונים, או רק אלה שמשאירים שקיות זבל על גדות נחלים. אנחנו יחד, לכן כדאי לחבר א.נשים מהמקום של שותפים ולא של אויבים.

בספר הגביע והלהב (הוצאת גל), כותבת ד"ר ריהן אייזלר על שינוי תודעתי אדיר שהתרחש מזמן, שעיקרו מעבר ממודל של מאבק ושליטה למודל שמבוסס על עיקרון הזיקה והשותפות. שני הקצוות מגולמים על ידי הגברי והנשי. אם פעם הנקביות היא שהיתה דומיננטית, הרי שאנחנו כעת בשיא של תקופה בה דומיננטיות גברית כובשת את תודעתנו. היא סוקרת את המעבר מחברה בה הדגש היה על טכנולוגיות המשמרות את החיים ומקדמות אותם, לטכנולוגיות שתכליתן להשמיד ולשלוט. עכשיו, כשהאנושות מגיעה למיצוי גבול היכולת, למבוי סתום, אנחנו מסוגלים לראות כי קיימות חלופות ואפשר להביא להרמוניה באנושות ובעולם כולו, המושתתת על יחסי שיתוף, חמלה ושלום.

לפני שנים אמרה שרי אריסון שהשלום מתחיל בתוכה וחטפה עליהום, ראו בה פריבילגית מתנשאת. אבל בשורה התחתונה, לפשוטו של עניין - היא צדקה. כי השלום הוא רגע ועוד רגע בהם אני מחליטה לוותר על הצדק. אנחנו לא מתארים לעצמנו כמה זה יומיומי: הויכוחים עם הילדים על המסכים, התמקחויות על מחירים, כעסים על חברים, משפחה, אפילו מאבק מול הגוף שלנו עצמנו. זו החלטה פשוטה, ומאוד מסובכת למי שבאוטומט של מאבק תמידי - להסכים למה שקורה כרגע, מבלי להיאבק.

אני חושבת על הקלות בה אנחנו נופלים אל המלחמה, במיוחד נוכח האירועים האחרונים בארץ. המיידיות בה אנחנו עוזבים את השלום ומההרים לקרב. בתהילים כתוב "בקש שלום ורדפהו". כלומר מניחים ששלום זה ענין לא קל עבורנו, לכן אומרים לנו שעלינו להתאמץ בדרך לשם. שלום הוא לא משהו שקורה לי – עלי להביא אותו, לרדוף עד שאשיג אותו.

כמה ימים אחרי שחזרנו מהדרום, הגעתי לחברה שהזמינה ממני סדרת הרצאות. ישבתי עם ראש מחלקת משאבי אנוש, וכשהוא הציע לי קפה הוצאתי את הכוס שלי מהתיק. "מעניין", הוא אמר מופתע. כמחווה של רצון טוב הוא הזיז את הכוס החד פעמית ממכונת הקפה והוציא מהארון ספל גם עבור עצמו. כשישבנו לשתות הוא אמר שישקול להעיף את החד פעמי מהמשרד, כי יש כיור ובעצם, זה כל כך פשוט. איזה הבדל זה היה, לבוא בלי ויכוח, או הטפה, רק מלהיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם.

מיה הוד רן (צילום: באדיבות המצולמת)
מיה הוד רן | צילום: באדיבות המצולמת

מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק, על יזמות אקולוגית.