עד לא מזמן, אם רצית להקטין את טביעת הרגל הפחמנית שלך האפשרות היחידה שלך עברה דרך הצלחת או דרך שקית הקניות שלך. בימים ההם, הצרכן המודע אקולוגית היה מוצף בבחירות ירוקות (או מתיירקקות, תלוי את מי שואלים) - מוצרי מזון ארוזים באריזות מחומרים מתכלים, מוצרי קוסמטיקה במיכלי זכוכית במקום פלסטיק, גביעוניות ותחתוני מחזור, ובגדים עשויים כותנה אורגנית במקום פוליאסטר.
לאור הנטל ההרסני של הפסולת הצרכנית על כדור הארץ שלנו, היה אפשר לחשוב שהמעבר הזה לעבר צרכנות מקיימת יותר תהיה סימן מעודד של העדפה צרכנית של חיים יותר ברי-קיימא. אבל האמת היא שאם אתה גבר - יש סיכוי טוב שבכלל לא שמת לב לזה, שכן רוב המוצרים הידידותיים לסביבה משווקים לנשים באופן כמעט בלעדי.
יש לכך סיבה ברורה, שהיא כמובן מדכאת למדי: נשים הן לא רק הצרכניות החזקות יותר, אלא שהן עדיין אחראיות באופן לא פרופורציונאלי על התחום הביתי. התוצאה של הדבר הזה, היא מה שמכונה במחקרים כ"פער מגדרי אקולוגי", שבו המיתוג הירוק עשוי בהרבה מקרים להתערבב עם המיתוג הוורוד המוכר לנשים.
בדו"ח משנת 2018 של חברת Mintel בנושא, נטען כי נשים עדיין נוטות לקחת אחריות על ניהול משק הבית, כאשר כביסה, ניקיון וגם מיחזור נופלים תחת הקטגוריה הזו. כאשר הקמפיינים הירוקים מתרכזים בעבודות שנחשבות נשיות, מפרסמים מסתכנים בהעברת מסר שעצם העיסוק בקיימות הוא נשי. יש בכך המשך ישיר לתיאור של נשים כמטפלות - בבית, במשפחה וכעת גם בכדור הארץ.
קשר הדוק בין מיזוגניה להכחשת משבר האקלים
בין אם נשים דואגות לכדור הארץ מטבען, ובין אם הן לומדות לעשות זאת, ישנן עדויות על כך שמגדר נשי ואג'נדה מקיימת קשורים קוגניטיבית זה לזה, ושזה למרבה האבסורד הוא בחלקו מה שמונע מגברים לעשות את החלק שלהם בעניין. ממחקר שפורסם בארצות הברית בשנת 2019 עולה כי העיסוק במגדר מזוהה עם תכונות נשיות יותר, ולאור זאת ההתנהגויות פרו-סביבתיות נוטות להביא עימן דעות קדומות תואמות מגדר. כך למשל, גברים עשויים שלא לקחת איתם שקיות לשימוש חוזר, למחזר או לעשות כל פעילות ידידותית לסביבה, מתוך החשש להיתפס כמזוהים בצורה נשית. אותה דאגה הוכחה גם בחוסר הרצון של גברים לאמץ תזונה צמחונית או טבעונית, אגב.
באופן דומה, מחקר אמריקאי משנת 2016 מצא כי גברים נמנעים או אפילו מתנגדים להתנהגויות מקיימות, זאת על מנת לשמור על זהותם המגדרית. המחקר מציע כי ניתן, ואף כדאי – לעודד את השתתפותם על ידי החלשת הקשר בין נשיות וקיימות, באמצעות מיתוג גברי ולא קונבנציונאלי. זאת ועוד, מחקר אחר משנת 2014 טען כי מצא קשר הדוק בין מיזוגניה לבין הכחשת משבר האקלים. לפי המאמר "עבור ספקני האקלים, לא הסביבה הייתה מאוימת; זה היה סוג מסוים של חברה תעשייתית מודרנית שנבנתה ונשלטה על ידי צורת הגבריות שלהם". זה לא מפתיע אם כך, כי דווקא תומכות האקלים הבולטות ביותר כיום הן נשים – גרטה תונברג ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, ואילו מי שצועק עליהן הם בעיקר גברים לבנים מבוגרים מהאסכולה השמרנית.
אפילו הטיעונים לגבי מהי הפעולה הנאותה ביותר כנגד משבר האקלים מפוצלים לפי קווי מגדר. מחקר שפורסם בכתב העת Global Environmental Change בשנת 2019 תחת השם "שיח מגדרי על מדיניות שינויי האקלים", הראה שגברים העדיפו טיעונים שבמרכזם מדע ועסקים. עוד המחקר מצא כי אותם גברים נטו לייחס "תכונות נשיות שליליות" (יהיו אשר יהיו) לגברים שטענו שיש לבסס את הפעילות כנגד המשבר על בסיס אתיקה וצדק חברתי.
משבר האקלים הוא איום מגדרי
"בראש ובראשונה חשוב להגיד שהקשר בין נשים לסביבה אינו מקרי. נשים מאוימות יותר ממשבר האקלים ומשבר האקלים מהווה איום מגדרי", מסבירה מיטל פלג מזרחי, דוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א, החוקרת צדק סביבתי ואופנה. "כידוע המשבר משפיע בעוצמה חזקה יותר על מדינות מתפתחות, אותן מדינות אשר אחראיות לשבריר מפליטות גזי החממה ובו בזמן בעלות האמצעים הפחותים ביותר להתמגן כנגדו. במקביל, באותן מדינות נשים אחראיות באופן גורף על עבודות השדה והחקלאות, לצד משימות תחזוקת הבית ודאגה למזון ובו בזמן מחזיקות בפחות מ-10% מהאדמות החקלאיות". במסגרת מצבים אלו, בזמן של התמעטות של משאבים כמו מים, מזון ואדמה חקלאית טובה, והתמעטות של מקומות עבודה הקרובים לבית, נשים נאלצות להרחיק לכת מביתן כדי להצליח להתקיים. למרבה הצער, בחיפושן אחר עבודה ומשאבים, אותן נשים נחשפות לסכנות מרובות על רקע מגדרי, כמו אונס, שוד ואפילו רצח. "זו גם הסיבה המרכזית שבשנת 2018 ה-IPCC הגדיר את משבר האקלים כאיום מגדרי", מוסיפה פלג מזרחי.
גם כאשר בוחנים מי גרם ועודנו גורם למשבר האקלים, אי אפשר שלא להסתכל על העניין מנקודת מבט מגדרית. "בעוד שבאופן מסורתי נשים נוטות להתפרנס ממתן שירותים, גברים נוטים להתפרנס מיצור מוצרים ובעלות על מפעלים וחברות מזהמות". הדבר רלוונטי גם לתעשיית האופנה, אחת מהתעשיות המזהמות ביותר בעולם, אשר נמצאת בבעלות גברית ונשענת ברובה על ניצול נשים, כפועלות וכלקוחות גם יחד. "לתפיסתי, המלחמה בתעשיית האופנה המהירה היא מלחמה סביבתית, חברתית ופמיניסטית והאקדמיה היא הכלי לכך", טוענת פלג מזרחי. "אופנה מעצם הגדרתה היא זמנית ובת חלוף, ובנוסף נקשרת רבות לנשים ונחשבת לתחום עיסוק שטחי ושולי. השילוב של שלושת הגורמים האלו מוביל למיעוט תקציבי מחקר באקדמיה וכפועל יוצא למיעוט מחקרים, וזאת למרות החשיבות האדירה של התחום. גם היום למרות הידע הרחב על ההשלכות הסביבתיות והחברתיות של התעשייה, אופנה עדיין נחשבת לתחום מחקר שאין בו אתגר אינטלקטואלי. התפיסה הזאת משקפת בורות ובעיני יש בה גם הרבה שוביניזם", היא מסכמת.
סוגרים את הפער
למרבה המזל, אפשר להגיד שהעולם משתנה. בני ובנות דור המילניום ודור ה-Z הוכחו כמי שמתיישרים באופן משמעותי עם משבר האקלים. למעשה, מחקרים מראים שלנשים וגם לגברים אכפת יותר מהאקלים והסביבה, הם קונים בצורה מודעת יותר ודורשים מהממשלות שלהם לעשות יותר לטובת כדור הארץ. בהתאמה לכך, גם המותגים מיישרים קו והופכים להיות ידידותיים יותר לסביבה כדי להתאים את עצמם למגמה המשתנה, מה שאומר שגם צרכנים בעלי מודעות סביבתית נמוכה יותר הופכים שותפים למסע האקולוגי.
במקביל, חוקרות ואנשי סביבה מאמינים שככל שהשיח בנוגע משבר האקלים יגבר ויכלול בצורה שווה גברים ונשים, כך הפער בין המינים יצטמצם. כלומר, הפתרון הוא אינו פמיניסטי או שוביניסטי, אלא יש לייצר מצב שבו גברים ונשים יושבים בשולחן מקבלי ההחלטות באופן שוויוני.