פעם בכמה חודשים הייתי נופלת. בין יומיים לשבועיים, בין צינון קל לאפיסת כוחות. יריית הפתיחה הפציעה לעתים בשל אירוע כל כך זניח – כמו לעבור ליד ריח חריף, או לגעת ברגלים חמות על רצפה קרה, או להרגיש משב רוח פתאומי בגב. ואז, בדרך כלל הייתי מתחילה במסכת עיטושים לא נגמרת, ממשיכה בעיניים צרובות ונזלת שקופה שמטפטפת ללא הפסקה, ומסיימת בכאב ראש אימתני ומוחץ שהכריע אותי למיטה.
שלחו אותי ל"טסטים" אצל מומחה לאלרגיות. מדובר בטפטופי אלגרנים שונים על הזרוע ובדיקת התגובה. אם יש רגישות, המדדים יסמנו. לפי תוצאות הרגישות שלי יתקבל שֵם ואז אפשר להימנע מחשיפה לגורם האלרגני, או ליטול תרופות ואף להתחסן. מה סוגי החומרים שיכולים להיכלל ברגישויות? שאלתי את הרופא, והוא אמר שאבק למשל, או סוגי פריחה, מזג אוויר, או מזון. חשבתי – ממזון באמת אפשר להימנע, אבל מאבק? מפריחות? מחילופי עונות? אחר כך הוא החזיר בשאלה - מה משך ההתקפים האלרגיים שלך? כמה הם מפריעים? וסיכם – אם זה לא מציק לך כל כך, אז תבואי רק כשהמצב יחמיר. תוך שאני קולטת את נבואת הזעם, יצאתי מהמרפאה. שמעתי אותו מתקתק אנחת רווחה על המקלדת.
בעקבות שאלותיו, עליהן לא ידעתי לענות, פתחתי מחברת והתחלתי לרשום. תסמינים, תאריכים, מזג אוויר, אירועים אישיים והשפעות נוספות שעלולות להעיר את ההתקפים. הגילוי היה מרתק: מצאתי שאני חזאית! רוב התקפי האלרגיה התרחשו בתקופות מעבר של מזגי אוויר. כלומר אם העונה היא חורף ועומד להיות חמסין, הגוף שלי חזה את מעבר הטמפרטורות הדרמטי והכין עצמו לשינוי. עוד הבנתי, שיש קשר למידת העייפות שלי, כשאני חלשה, ההתקפים מתנחלים ביתר קלות. ולבסוף ראיתי שאצלי, אין שום קשר למזון. הממצאים לא עניינו איש. כלומר לא יכולתי לבוא איתם לרופא ולספר לו שיש לי סקופ, כי הוא היה בעניין של לפתור את המצוקה ואני רציתי להבין את הסיבות שגורמות לה.
אני מסכמת בתמצות תהליך של כמה שנים, ועוד התערבויות שעוררתי בגוף ובתודעה, אך כיוון שאין לי זמן ל'חיים שכאלה' על האלרגיות שלי, נתקדם למהות: אם אלרגיה מופיעה כתופעה חיסונית לגורם חיצוני שמאיים על הגוף, ואם אצלי האלרגיה מתפרצת בעיקר בהבדלי טמפרטורות, כלומר בהקשר לשינויי מזג אוויר, אולי הגוף שלי מגן עלי מפני שינויים? זה היה רעיון מטלטל. ונגיד שכן, מה לעזאזל אפשר לעשות עם המסקנה הזו?
חשבתי איך אני יכולה להתייחס לשינויים באופן מתון ולא להיבהל. לא רק בהקשר של מזג אוויר, אלא בכלל, בחיים. אני בת אדם שמוכנה להשתנות, ערכתי מהפכים מרחיקי לכת בחיי - במגורים, בדעות פוליטיות, בעבודות, ובכל זאת, אולי ההגנה יושבת על פחד קדום ונסתר? בנוסף לאלה יש לנו היסטורית אלרגיות במשפחה, וידוע כי לתופעת האלרגיה יש מרכיב גנטי. מילא להיחלץ מאימת השינויים, אבל להיפרד משושלת משפחתית מפוארת?
הידיעה היא תחילת הריפוי. אני עדיין במסע הפרידה מהגזרה הגנטית ומהפחדים שלי, אבל אני יכולה להצהיר שהתקפי האלרגיות שלי פחתו באופן ניכר. אם פעם ההתקף היה מופיע אחת לחודשיים ונשאר למספר ימים עד שבועיים, היום אני מרגישה את האלרגיה פעם או פעמיים בשנה, למשך יום-יומיים גג, עם תסמינים מתונים מאוד.
לא מדובר בקוסמות, אלא בהקשבה לאקולוגיה של הגוף. אני מודה למדע, לרפואה, לתרופות, אבל האחריות על הגוף, היא קודם כל שלי. רופא הוא אדם שלמד הרבה ואני מעריכה את הידע שלו, אבל הוא לא מכיר אותי. ההפרדה שיצר המדע בין הגוף לנפש, לא מקובלת עלי.
תרבויות שונות מביטות על בריאות וחולי באופנים מגוונים. בסין הרופא אחראי על תחזוק הבריאות של הפציינט בחיי היומיום ועל כך הוא משולם. אם האדם חולה, סימן שהרופא כשל ולכן הפציינט פטור מתשלום. בתרבויות שבטיות, שאמאנים מעבירים את המחלה מהאדם החולה אל עצמם, כדי לגאול את החולה מייסוריו, זאת משום שהם מאמינים כי הם מסוגלים להחזיק את המחלה מבלי להינזק. פעם בתקופה הם יוצאים להתבודד כדי להשיל את כל המחלות שלקחו על עצמם. ד"ר אלברט שוויצר הגרמני, הקים בית חולים בגאבון שבאפריקה, הכיר את המכשפים המקומיים וחש להם כבוד והערכה. מסופר עליו שלמד מהם צניעות, על כך שאינם זוקפים את הבריאות להתערבות שלהם, אלא יודעים לעורר את האדם להביא על עצמו כוחות של ריפוי. הוא כותב ביומניו שמהמרפאים האפריקאים הסיק, שרפואה היא קודם כל עניין שבין אדם לעצמו.
אנחנו פונים למדע הרפואה כדי שיפתור לנו כאב, וכמה שיותר מהר. עם המשאלה הזו, אנחנו מניחים ביד הרופאים את הסמכות ושוכחים מעצמנו. החיים מראים לנו שיש הקשרים רבים לאיך שאנחנו מרגישים בגוף ולסיבות של מחלות, הנסתרים מעיננו. ברגע שאני מסירה את חלקי במסע הבירור, וסוגדת לדת המדע, אני מפספסת חלק גדול מהתמונה.
כל תרחיש בגוף הוא הזמנה לחקר. הגוף שלי הוא הביטוי החומרי להסתובבותי בעולם. אני מוצאת קשר ישיר בין חולי ובין מצבי הפיסי והנפשי. הגוף מאותת לי וכשאני לא מקשיבה הוא צועק יותר חזק ולפעמים מכניע. הגוף לא בוגד, הוא נאמן לי ופועל לטובתי. בניגוד לתודעה, אין לו את המומחיות להסתיר, או את התחכום לזייף. הוא דובר אמת, גם אם היא לא נעימה לי. מה שנותר הוא להשתמש באותות שהוא שולח, להקשיב, למצוא פשר וקשר.
מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק, על יזמות אקולוגית.