בפעם היחידה בה ראיתי עץ נופל, בכיתי. הרגשתי שאני צופה באירוע מחריד - הרעש של הניסור, הכיפוף האיטי ולבסוף הצניחה הכנועה של גזע עבות ברעש על האדמה. הגעתי למקום כי אני חברה בקבוצת ווטסאפ של נאמני עצים, מדובר באנשים שאכפת להם. כמעט בכל יום מגיעים חברות וחבריי הקבוצה להתעמת עם גוזמים בשטח, עם גננים שמרססים וקוצצים, עם קבלנים.
אין ספק שהמקום המועדף להיוולד בו פרה, הוא הודו, שם גם אם היא נוגחת בך לא תעז לפגוע בה לרעה (ולרגע אין מחשבה על לאכול אותה). יש מקומות בעולם בהם כדאי להיוולד עץ. לא כאן, מסתבר. למרות החוקים הברורים, פקיד היערות ואזרחים ערניים, בארץ יש זילות בכל הקשור לכריתות עצים באופן מביש. כמעט שאין התחשבות בעצים במרחב הציבורי. קבלן תמיד ינצח עץ, למרות שלזה האחרון אין קול או הגנה, הוא חסר אונים ומנוצח בהינף גרזן, מבלי היכולת להתנגד או להתחמק מגזר הדין.
כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים
איך קרה שעצים הפכו להיות האחרונים בשרשרת המזון של התרבות שלנו? בפרק על תודעה וסביבה בפודקאסט שלי מספר ד"ר דני נוה, שהמעבר מחיי צייד וליקוט לשיטה החקלאית, גרמו לנו להסתכל על הטבע אחרת, להחפיץ את הצמחים ואת בעלי החיים. האדם מגדל אותם לטובתו ולא רואה בהם ישויות חשות בעלות נוכחות ייחודית ושוות ערך. מאז המהפכה החקלאית האדם למד להסתכל עליהם מלמעלה, מהצד, ובכל מקרה – בנפרד.
לעצי פרא אין תועלת שאנחנו יכולים לראות (בניגוד לתרנגולות, פרות ועצי פרי למאכל למשל). תגידו שעצים מגישים לנו חמצן? הבעיה היא שחמצן לא רואים, לא את התהליך ולא את התוצר. ואנחנו, היום, לא מאמינים למה שאנחנו לא רואים. לכן עצים לא נראים לנו יעילים במיוחד, ואולי זו הסיבה שאנחנו מוכנים לוותר עליהם בקלות.
המדע פרש על העולם המערבי כישוף של הפרדה. הצמיחה בפרדסים ובחממות מסודרת, העלים מתיישרים בקו הגיזום, בעלי חיים מקפדים חייהם כדי שאנחנו נפיק תרופות ונאריך את חיינו. המדע יגיד שניצחנו. האדם מסוגל להמציא מים בשנת בצורת, לגדל פירות שלא בעונתם, לחיות עד מאה ועשרים. אבל כמה הרס יצרנו בשם תודעת ההפרדה? את הנתון החמקמק הזה אף אחד לא יוכל ללכוד. הסבל שפיזרנו סביב, הסרת האחריות משמירה על גן העדן שקיבלנו והניצול של כל חלקה טובה על חשבון כל מה שלא נראה רלוונטי. מעניין אם יש קשר בין חגיגת ניצחוננו הבלתי מעורער, ובין דיכאונות, לחץ וחרדות מהם אנחנו סובלים כל כך בתקופה זו.
אפילו האמנות התגייסה לרעיון ויצרה תחושת רתיעה מהטבע. כך סיפור גן עדן הפך את הנחש לרשע, הסרט מלתעות של ספילברג גרם לנו לשנוא כרישים, והיצ'קוק הביא אותנו להירתע מעורבים. בעקבות הפחד מהפראיות שבחוץ סגרנו את בעלי החיים בכלובים, הקצנו שטחים ייעודיים לצמיחה ואת השאר לקחנו לבנייה.
הסיפור חייב להשתנות
איך נשנה את הסיפור של הניתוק, ההפרדה והאיום? על ידי סיפורים חדשים. רטטוי של פיקסאר, עשה חסד עם חיה מושמצת – עכברוש. בסרט פטרייה פנטסטית (נטפליקס) מסופר על התפטיר, קורי הפטריות המרשתות בתחתית הקרקע, יוצרות קשרים בין עצים ומעבירות מידע באופן מתוחכם. קורי הפטריות הם שמחזיקים את אדמת כדור הארץ, ואותנו, את כולנו. בספרו החיים הנסתרים של עצים (הוצאת אסיה) כותב פטר וולבן, יערן גרמני, על תפיסתו את היער שהשתנתה עם השנים והשהות בו. אם פעם היה מביט על היער באופן תועלתני, לפי טיב העצים לחוטבים, או יופיים עבור המבקרים, הוא החל להבחין בצורות שונות של מערכות יחסים מורכבות בין עצים, שמבטאות הורות ותמיכה, כאב וחמלה.
עשיתי לי הרגל לצאת לחורשה ליד הבית, לעצים הבלתי יעילים בעליל - אקליפטוסים. לפעמים קר לי מידי לצאת, לעתים אין לי כוח, אבל תמיד כשאני שם, אני שמחה שבכל זאת באתי. אני הולכת עם קפה, או מחברת, כשיש לי אומץ, בלי כלום, רק אני. נשענת על גזע, מסתכלת בצמרות, בעלים המתמסרים לרוח, בשמים שמעליהם. רושמת בתוכי את הפשטות, נושמת. חוזרת הביתה מלאה בשקט שלהם.
יש אזור נסתר, שאין בו רווח, פשוט הוויה שאנחנו חוט במארג שלה. לא כל מה שקורה בעולמי נמדד בעבור תועלת. התחלתי לכתוב הרבה לפני שהפכתי את הכתיבה למקצוע. הקשבתי לאנשים קודם שנהייתי מטפלת. התמלאתי מסיפורים עוד לפני שידעתי שהם ישפיעו על חיי באופן מהפכני. את רוב סודות החיים עדיין לא פענחתי. תחושה המותירה בי תשוקה, קסם ובעיקר ענווה.
כדי לשנות את הסיפור עלי להיות פעילה, לבחור, להתחייב למלא את עולמי בסיפורים אחרים, שמזכירים לי שאני חלק ממערכת מורכבת, ולא ריבון. שמאפשרים לצורות חיים שאינן ברורות לי לחיות בכבוד לצידי. בהם הפרא לא מאיים עלי אלא מזין אותי ומזכיר לי, מאין באתי ולאן אני הולכת.
מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק, על יזמות אקולוגית.