זה היה טקס קבוע. כמה שעות אחרי שהודעתי שהמטבח נסגר, אחרי שהשיש היה נקי ורעשי המדיח מנעימים את פסקול סיום היום, הייתי מתגנבת, מורידה את הקופסא שמעל המקרר, ורסיסי קורנפלקס עשו דרכם באלכסון מוטה באופן מושלם, לתוך קערה. מילאתי אותה בחלב אורז שקדים וישבתי באופן חגיגי, אולי חגיגי מידי, אם להיות כנה, לכרסום לילי קבוע.

זה התחיל משעמום קטן, או ערב בו לא מיציתי את הארוחה, נסחב לתוך הלילה ופתאום התחיל לדגדג רעב. אז נשנשתי לי, בקטנה. בערב שאחרי, הגוף כבר זכר והתעקש לקבל את שלו. תוך ימים קערת קורנפלקס ב 10 בלילה הפכה הרגל שגור. לא גחמה של רגע, אלא נוהל מתוכנן שבלי משים – התמכרתי אליו. "עברתי" את המקלחות וההרדמות כדי להגיע לתמונה הבאה: אני יושבת מול הקערה המבטיחה ומפצפצת בשיניים, בקול גדול שרק אני שומעת, החלב מחליק בגרון. היו רגעים ביום בהם פנטזתי על הרגע בלילה בו אשב מול הפתיתים הצהובים ואטביע את עצמי בחלב. 

אתם בטח חושבים, מילא אם הייתי אוכלת טירמיסו, או פוקצ'ת שום נוטפת שמן זית שאך יצאה מהתנור, על קורנפלקס את נופלת? ובכן כן, קורנפלקס. לא בשל הטעם, אלא בגלל הפיצפוץ הנועז והרעש שרק אני שומעת, והשקט שבינינו.

אבל אז הגיע החשבון. חצי שעה אחרי, ברגע שהייתי נשענת לאחור, מנסה לישון, העיסה שהצטברה בדרכה לקיבה היתה מתחילה להתיז עצמה לעבור הושת. זה היה בלתי נסבל. בסך הכל פיללתי למעט שינה אחרי יום רצוץ ובמקום זאת מצאתי עצמי מתהפכת מצד לצד, וצרבת מבאישה מכלה את לילי.

בבוקר כבר הייתי שוכחת, מעבירה את היום במסעות דילוגים מתמשכים, תוך הבטחה שיהיה לי רגע לפני השינה, בלי לחזות את מפח הנפש שמגיע ברגע שאחריו. כך הימים נמשכו וההרגל הוטבע. לא נשאלה שום שאלה, לא עלה שום זיכרון מהלילה הקודם, משהו בסגנון 'לקום אתמול בבוקר', רק בערב.

יום אחד הקטנה שאלה אותי, "תגידי אמא, לפעמים כשאת אוכלת, האוכל לא עולה לך?" מאיפה הפספוסה יודעת? הרי הסתרתי כל כך יפה, דאגתי שהבית יהיה ישן ושותק. אחרי שהודיתי שכן, זה קורה, לפעמים. הבנתי – שאי אפשר להמשיך ככה.

מחסור במדפים (צילום: RF123)
לא לפעמים, לא כל כמה ימים – כל לילה | צילום: RF123

הצעד הבא היה להודות שמדובר בכל לילה – אני אוכלת קערת קורנפלקס לפני השינה, לא לפעמים, לא כל כמה ימים, לא כשאני רעבה. כל לילה. הצעד שאחריו היה להפסיק. כמו כל מכורה מתחילה, חשבתי שאני יכולה להפסיק מתי שארצה. הרי אין פה רעב, אמרתי לעצמי, רק תחושה, בכאילו, אז מה הבעיה?

הבעיה היא שבשעה 22:30, כמו שעון פבלוב שוויצרי, הבטן שלי החלה לקרקר. לא קרקורים קטנים שאפשר להתעלם מהם (בעצם, מאילו קרקורי בטן אפשר להתעלם?), אלא כאלה שצובטים את הבטן מבפנים ומרעידים את המעי ומתגלגלים עד לעצמות הריאות לכל אורכן. 

קטן עלי, חשבתי לעצמי, אני ממשיכה בשלי. אבל גם הקרקורים המשיכו, כאילו לא אכלתי שנתיים,  למרות שבאופן מעורפל זכרתי את נגיסתי האחרונה מלפני שלוש שעות בארוחת הערב. הסתובבתי במטבח אחוזת אמוק. תוך כמה דקות הבנתי, שאני לא יכולה להמשיך לעשות את מה שאני עושה ושצריך להפסיק הכל. 

סגרתי את הספר, כיביתי את האור ועצמתי עיניים. כל אלה כמובן לא עזרו. אז הבטחתי לעצמי שאם אהיה ילדה טובה ואלך לישון, אוכל קורנפלקס בבוקר, ותוך מלחמה בכרית בליווי חיצרוצים רמים, נרדמתי. קמתי בבוקר על מנת לקיים את ההבטחה. דפקתי קערת קורנפלקס והיום נראה יפה מתמיד. 

לצערי, הערב שוב הפציע ומיד לאחריו הלילה והקרקורים העזים. ככה נראה קריז, חשבתי, תעסיקי את עצמך, נזפתי, תמצאי משהו אחר לתלות בו תקוותייך, התפללתי. בכוחותיי האחרונים זחלתי לכרית כשסימפוניות עולות ויורדות בוקעות מבטני, כמו בצירים רק ההפך, הווליום ירד והמרחק בין קרקור לקרקור נמתח. ככל שהשבתי את קיבתי ריקם, התרגלנו והבטן נדמה. הגוף למד.

מיה הוד רן (צילום: באדיבות המצולמת)
מיה הוד רן | צילום: באדיבות המצולמת

מתוך ההתנסות הזו חשבתי – על מה עוד אני יכולה לותר בחיי ואני לא יודעת?

המדור שמיטה או איך ויתרתי על... נולד מהצורך לשמוט בלי לעזוב הכל, פיסית לפחות. יש לנו הכל וכל הזמן חסר לנו. אנחנו קונים ללא הפסקה, אך לא מרוצים משום דבר. חשבנו שהרפואה והטכנולוגיה יפתרו לנו את הבעיות, ובפועל אנחנו סובלים מתסכול ודיכאון. אולי אנחנו מחפשים במקום הלא נכון? ההתרחקות מהטבע, מהגוף מהאינסטינקטים שלנו, יצרו פער מעורר חרדה.

לוותר, על משהו, הוא ההפך של כל מה שקורה סביבי. כולנו רוצים עוד ומהכל. לגוון, להתנסות, בגדול. מצד שני, הדתות, המסעות הרוחניים, האתגרים הגופניים, רומזים לנו שויתור הוא חלק מרכזי מהדרך. במדיטציה מוותרים על מחשבות. בהתנזרות מוותרים על מין. בדיאטה מוותרים על מתוק. צמחונים מוותרים על בשר. פציפיסטים מוותרים על נשק. על מה אנחנו מוכנים לוותר?

לאורך שנת השמיטה, אכתוב בכל פעם על משהו שהסרתי מחיי - חברות, שמחה לאיד, מתנות חינם, טלוויזיה ועוד -  אספר את הסיפור שמאחור ואבדוק בכנות מחרידה, האם אני מוכנה לוותר, מה המחיר והאם אני עדין נשארת נאמנה לטבע שלי.

 

מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק על יזמות אקולוגית.