הרגע הזה ששודר השבוע על המסך, שבו חתן וכלה טריים רגע אחרי החתונה ממבט ראשון שלהם עוצרים באמצע הרחוב להרים זבל ולזרוק אותו לפח, היה אחד מהרגעים הטלוויזיוניים הכי מרגשים שראיתי בזמן האחרון. בכלל, העובדה שליעד החתן הוא מורה ומחנך בישראל מסבה לי נחת ומעוררת בי תקווה. ליעד אמר שחשש שלימור תחשוב שהוא האיש המוזר הזה שאוסף זבל ברחוב, ולא יכולתי שלא להזדהות. אני הבחורה המוזרה הזו שעוצרת באמצע הרחוב כדי להרים עטיפה לפח, ואני גם זאת שסוחבת איתה לכל טיול שקיות בשביל הזבל – לא שלי, זה שמלכלך את הטבע.
בפעם האחרונה שטיילתי, עם חבורה גדולה של חברים, שכחתי להביא איתי שקית. שתי דקות לתוך המסלול נעצרתי המומה מול כמויות של זבל – תבניות אלומיניום, כוסות פלסטיק, עטיפות חטיפים ובקבוקי שתייה. בין כל אלו בן זוגי מצא גם שקית ניילון, הכנסנו אליה את כל הזבל שהצלחנו (ועוד קצת) וסחבנו אותה לאורך המסלול עד שמצאנו פח מסודר לזרוק אליו. החברים, כולם אנשים שהסביבה חשובה להם, שנמנעים מחד"פ ומצטיידים בכלים רב פעמיים בכל מפגש, היו מופתעים. חלקם אפילו לא שמו לב לזבל עד שהתחלתי לאסוף אותו. אנחנו כבר כל כך רגילים שהוא חלק מהנוף שלנו.
אני לא מספרת את זה בשביל מחיאות הכפיים, וכן – ברור לי ששקית אחת או שתיים של זבל שאספתי בדרך לא ישנו את העולם, גם לא העטיפה שהרמתי ברחוב. ובכל זאת, אימצתי לי הרגל להשאיר כל מקום נקי יותר ממה שמצאתי אותו. אני מודה, זה בעיקר בשבילי – זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, שעשיתי משהו, שלא התעלמתי. אבל תמיד כשאני עושה את זה אני גם בודקת אם מישהו מסביב מסתכל, לא כי אני מתביישת שיראו אותי אוספת זבל ויחשבו שאני מוזרה, להפך– בתקווה שמישהו יסתכל, בתקווה שהבן של החברים או המשפחה הנחמדה שחלפה על פנינו במסלול ישימו לב שהרמת. בתקווה שמישהו סביבי ייקח ממני דוגמה.
זו גם הסיבה שכל כך התרגשתי מליעד, מהדוגמה האישית הזו שמשודרת לכולם בפריים טיים, ומהדוגמה האישית שאני בטוחה שהוא מעביר לתלמידיו בכיתה בכל יום. דוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר ליצור הרגלים ולשנות מציאות, אתם יכולים להגיד לילדים בכל יום להיות פחות בטלפון ולקרוא יותר ספרים, אבל אם אתם בטלפון כל היום והם בחיים לא ראו אתכם מחזיקים ספר, המילים האלו יאבדו משמעות. לכן לא מספיק לדבר על משבר האקלים, על שמירה על הסביבה ועל מה שצריך לעשות, חייבים גם לעשות ולשמש דוגמה, ואין אקטיביזם חזק מזה.
את האקטיביזם שלי אני לא עושה בהפגנות ברחובות (שכבודן במקומן מונח), אני עושה במשרד כשאני מגיעה עם אוכל מהבית, בקבוק רב פעמי למים וספל לקפה, ורואה איך לאט לאט עוד אנשים מאמצים את ההרגל ומתגאים להראות לי איך זכרו היום לקחת כוס וויתרו על החד"פ. את ההסברה שלי אני עושה כשאני מזמינה חברים לארוחה שכולה טבעונית, וכולם שואלים מתי כבר שוב כי היה כל כך טעים; כשמחמיאים לי על בגד ואני מספרת שהוא יד שנייה; כשאני מסרבת לשקית או בכלל מוותרת על קנייה; כשאני מתקנת במקום לזרוק, בקיצור – כשאני חיה את חיי ומשתדלת שזה יהיה מקיים וירוק.
בתחילת השבוע הודיעו משרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה על תכנית רחבה לחינוך סביבתי ואקלימי, שתתחיל כבר בשנה הבאה ותגיע לכל שכבות הגיל מגן ועד יב' ולתנועות הנוער. התכנית כוללת שיעורים בכיתות ופעילויות חוץ בנושאים הקשורים לשמירה על הסביבה וגם להתמודדות עם משבר האקלים והיערכות אליו. למרות שמדובר בצעד מתבקש ואפילו קריטי – בכל זאת הילדים האלו הם שיושפעו יותר מכולם משינויי האקלים – הידיעה זכתה לביקורות רבות, כאלו שמוכיחות בדיוק למה היא נחוצה, וכמה מעט חלק מהמבוגרים כאן יודעים על שינויי האקלים.
אם התכנית הזו תהיה מוצלחת, אפשר לקוות שצוותי החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי יהפכו עבור תלמידי ישראל לשגירי שינוי, ויובילו, דרך התכנים שיעבירו לתלמידים ודרך דוגמה אישית, לעתיד אקלימי טוב יותר. כולי תקווה שהתכנית הזו תוביל לכך שהילדים של היום יגדלו להיות מבוגרים עם מודעות ואחריות, ואם זה יקרה אפשר רק לקוות אדם שאוסף זבל של אחרים באמת יהיה מראה מוזר - פשוט כי זבל ברחובות או בטבע כבר לא יהיה עניין שבשגרה.