השבוע נולד האדם ה-8 מיליארד. אם לדייק, אדם כלשהו שנולד השבוע הוביל לכך שאוכלוסיית העולם מונה כרגע מספר שיא של 8 מיליארד בני אדם. אוכלוסיית העולם גדלה באופן חסר תקדים בשנים האחרונות: רק לפני קצת יותר מעשור מנתה 7 מיליארד, מה שאומר שמיליארד איש התווספו ב-11 שנים בלבד. לשם השוואה, 123 שנים עברו מהמיליארד הראשון לשני. הצמיחה המהירה באוכלוסייה קורית הודות לשיפור מתמיד של מערכות הבריאות, להתפתחות הרפואה ולשיפור התזונה, שהובילו הן להארכת תוחלת החיים והן לעלייה בפריון.

ישראל, שמצטיינת בתחום עידוד הילודה, מונה נכון לתחילת 2022 כמעט 9.5 מיליון תושבים. בתחילת שנות ה-2,000 היינו כאן רק 6 מיליון, ועם שיעור גידול של 1.7% נגיע ל-10 מיליון תוך שנים בודדות. אמנם באו"ם מעריכים כי הצמיחה העולמית תאט מעט ועד המיליארד הבא כבר ידרשו 15 שנה, ועדיין  - עד סוף המאה צפויים להיות פה עוד 4 מיליארד בני אדם, מה שבהחלט משאיר מקום לדאגה. למה? במילה אחת התשובה היא משאבים. בקצת יותר מילים: האופן בו מתחלקים המשאבים המוגבלים של כדור הארץ בין כל בני האדם שחיים כאן, והחשש לרווחתם וביטחונם של הדורות הבאים.

כשאני שומעת על הורים שמביאים את הילד השלישי, הרביעי, החמישי או אולי יותר מזה – אני לא יכולה שלא לכעוס, ובעיקר לתהות – איך זה ייתכן? איך במצב של יוקר מחייה מטורף, כשכולם מספרים כמה קשה לגדל פה ילדים, אנשים מביאים עוד ועוד מהם? וזה לא רק יוקר המחייה בישראל, העולם כולו פועל על משאבים מוגבלים ונמצא על סף משבר מזון. אז איך אנחנו יכולים להמשיך להביא ילדים באותו קצב מסחרר אם אין לנו איך לדאוג להם אפילו לבסיס שבבסיס שהוא ביטחון תזונתי?

סבתא שלי אומרת ש"כל ילד מביא את המזל שלו" והיא לא המציאה את הגלגל, הרבה אנשים מאמינים שילדים זה שמחה וברכה (אין לי ויכוח עם זה) ושעם הילד כבר תבוא הפרנסה ויבואו הכלים לדאוג לו. זו מחשבה יפה, אבל היא מפספסת את העובדה הפשוטה שאין אינסוף. כדור הארץ לא יגדל פתאום ויצמח עוד שטחים כדי להכיל ולהאכיל את האוכלוסייה. ככל שיש כאן יותר אנשים המגורים הופכים צפופים יותר, ואותה עוגת משאבים מתחלקת בין יותר אנשים, כך שכל אחד יקבל קצת פחות. כשמשבר אקלים גם ככה מאיים להפוך את חיינו לקשים יותר, כל תוספת מעלה את הסכנות.

יש פה תופעה של ביצה ותרנגולת, מעין לולאה אינסופית: ריבוי בני האדם גורם לנו להשתמש ביותר משאבים (כמו מים, דלקים, שטח ומזון); האופן האינטנסיבי בו אנו משתמשים במשאבים העומדים לרשותנו גורם לפליטת גזי חממה שמחממים את כדור הארץ; התחממות הכדור גורמת לשינויי אקלים שגורמים למצבי אקלים קיצוניים כמו גלי חום, בצורות ושטפונות, ואלו פוגעים במשאבים שלנו ומצמצמים אותם.

View this post on Instagram

A post shared by אלון טל (@alontal_mk)

כבר היום, אחרי קיץ אחד חם במיוחד עם בצורות מהקשות שידעו מדינות העולם, אנחנו נמצאים במצב של מחסור במזון – שמוביל גם לעליית מחירים. מהצד השני של אותה משוואה השבוע גם פורסם דוח אובדן המזון של לקט ישראל והמשרד להגנת הסביבה, שמצייר תמונה עגומה במיוחד לגבי האופן בו אנחנו מתייחסים למשאבים שלנו:  בישראל הושלכו לפח בשנת 2021 2.6 מיליון טונות של אוכל בשווי של כ-21.3 מיליארד שקלים. הדוח גם מראה שישראל נמצאת במקום האחרון ב-OECD בכל הנוגע להצלת מזון ולצמצום הבזבוז. כלומר גם את המעט שיש לנו אנחנו מבזבזים, וזה קורה בתהליכי הייצור וההפצה, ובמוסדות, אבל גם אצל כל אחד מאיתנו בבית – אובדן המזון בצריכה הביתית הוא בהיקף של 8.8 מליארד ש"ח, בערך 3,500 שקלים שכל משק בית בישראל זורק לפח בשנה.

הדוח מציין ש- 50% מהמזון האבוד בישראל הוא מזון ראוי למאכל ובר הצלה, אבל שגם אם נצליח להציל רק 20% ממנו ולהעביר לתרומה, נצליח לסגור את פער צריכת המזון בישראל ולדאוג לביטחון תזונתי לכלל האוכלוסייה, כאשר שיעור משקי הבית החיים באי-ביטחון תזונתי בשנת 2021 עמד על 16%. עלות צמצום הפער היא 0.9 מיליארד שקלים – בערך שליש מעלות של מערכת בחירות, שיושקעו בהצלת מזון. כל הכלים וההמלצות לאיך לעשות זאת פרוסים מול מקבלי ההחלטות, ובכל זאת המזון ממשיך להיזרק ומדד אי השוויון ממשיך לעלות.

איך לצמצם בזבוז מזון? (צילום:  nito, shutterstock)
כל משק בית זורק לפח אוכל בשווי 3,500 ש"ח בשנה | צילום: nito, shutterstock
אובדן המזון הופך למסוכן במיוחד בעידן שבו היכולת שלנו לגדל מזון הולכת ומצטמצמת, אבל הוא רק דוגמה אחת לאופן הלא אחראי בו אנחנו מנצלים את המשאבים שלנו. דוגמאות אחרות הן העובדה שרוב השטחים החקלאיים בעולם מוקדשים לגידול מזון עבור בעלי החיים בתעשיית הבשר והחלב, במקום לגידול מזון שיכול להאכיל באופן ישיר עוד מיליארדי בני אדם, או הבזבוז המשווע של מים שיכלו להרוות מליונים אבל מתבזבזים במקום זה בתעשיות כמו תעשיית הבשר ותעשיית האופנה.

האדם ה-8 מיליארד לבדו הוא לא מה שיוביל אותנו לאבדון, הוא לא מה שישבור את הקש שעל גב הגמל ויחמיר בבת אחת את משבר האקלים. אבל השילוב של אוכלוסייה הולכת וגדלה, משאבים הולכים ומצטמצמים, ואירועי אקלים קיצוני שהופכים תדירים יותר - מעמיד את כולנו בסכנה. ולכן נדרשת אחריות אישית ומדינית.

האחריות שלנו היא לוודא שלילדים שנביא לעולם יהיה עולם ראוי לחיות בו, שיהיו להם מספיק משאבים כדי להתקיים כאן ברווחה, ועלינו לעשות כל שאנחנו יכולים כדי שזה יקרה. זה מתחיל בניתוב המשאבים האישיים שלנו (הכסף שלנו), בצריכה אחראית, בהפסקת הבזבוז בצריכה הביתית שלנו, בלהפסיק להשקיע במה שהורס ומבזבז ומכלה; וזה ממשיך בדרישה מהמנהיגים שלנו לעשות אותו דבר – להשקיע את הכסף שנדרש בצמצום הבזבוז ובהצלת מזון, בניצול נכון יותר של המשאבים הקיימים ומעבר לאנרגיות ירוקות, ובבלימת משבר האקלים כדי להבטיח ביטחון תזונתי, רווחה ועולם ששפוי לחיות בו גם בעתיד.