השרה החדשה להגנת הסביבה עידית סילמן, אמרה השבוע בטקס הכניסה לתפקיד כי "המשרד להגנת הסביבה הוא אחד ממשרדי הממשלה החשובים והמשפיעים ביותר על החברה ועל חיי כולנו" והבטיחה להפוך אותו לעוגן מרכזי ומשמעותי. במקביל, נכנסו השבוע לתפקידיהם גם שרת התחבורה מירי רגב, שמיהרה להצהיר שתבטל את נתיבי התחבורה הציבורית, ושר האוצר בצלאל סמוטריץ', שכבר הודיע על ביטול המס על החד"פ והשתייה המתוקה – החלטות שלא בדיוק מתיישבות עם ההבטחות של סילמן, שביקשה לשאול "איזה עולם נשאיר לדורות שיבואו אחרינו" ואמרה כי "משבר האקלים הוא תוצאה של זלזול ארוך שנים מצדנו, בני האדם", ולכן, "חובה עלינו, ורק עלינו, לתקן".

ההחלטה על ביטול מס החד"פ גם הציתה מחדש את הוויכוח המגזרי, והשאלה הלא רלוונטית – מי מזהם יותר? בעוד בצד החילוני מיהרו לטפול את האשמה בחרדים שלא יכולים להסתדר בלי החד"פ "שלהם", בצד החרדי היו מי שרצו להזכיר שלמעט החד"פ דווקא החרדים חיים באופן אקולוגי הרבה יותר – נוסעים פחות ברכב פרטי, טסים פחות ומעבירים בגדים מילד לילד במקום לקנות חדש.

הטענה הזו לא חדשה לי, וכבר שמעתי מופרעות ממנה, כולל הטענה של חברי הכנסת גפני ומקלב באפריל האחרון שגידול כלבים גורם לזיהום סביבתי עצום ולכן יש להגדיל את המס על גידולם. אני יכולה גם לטעון שבמגזר הדתי והחרדי צורכים הרבה יותר בשר (בעיקר עוף) ומוצרים מן החי, שחלקם בפליטות גזי החממה גדול מזה של התחבורה – בעוד במגזר החילוני ישנם הרבה יותר טבעונים, צמחונים ומפחיתנים; אני גם יכולה להזכיר שמלבד כלים חד-פעמיים, ישנם גם חיתולים חד-פעמיים, מגבונים, מוצרי היגיינה – שבמגזר שבו מביאים לעולם הרבה יותר ילדים גם משתמשים בהרבה יותר מהם. אבל מה שאני באמת רוצה להגיד זה, שזה פשוט לא משנה.

החרדים קונים חד"פ הביתה ומגישים בו את ארוחת השישי שלהם, אבל מעבירים בגדים מילד לילד; החילונים אוכלים פחות בשר אבל מזמינים את הארוחות הטבעוניות שלהם בטייק אוויי,  וגם קונים ביד שנייה אבל במקביל טסים פעמיים בשנה ומזמינים אינסוף חבילות באינטרנט. כולנו מזהמים וזו לא תחרות. זה בכלל לא משנה אם החרדים בסך הכל אקולוגיים יותר, וזה לא טיעון מוצדק שאמור לשכנע אותנו "לוותר להם" בנושא הזה של החד"פ, כי איך שלא תסובבו את זה, דווקא כאן לא מדובר בעניין פרסונלי, שבא להכניס למישהו או לעשות דווקא.

העובדה הפשוטה היא שהשימוש בכלים חד-פעמיים בישראל הוא מהגבוהים בעולם – אנחנו צורכים פי 5 יותר כלי חד"פ מהממוצע באיחוד האירופי, ומשלמים על זה מחיר כלכלי, סביבתי ובריאותי. הפלסטיק מגיע לים, לחופים ולשמורות הטבע, ומתפרק לחלקיקים שמגיעים לקיבות של בעלי חיים, לאוויר שאנחנו נושמים ואפילו למחזור הדם שלנו. ייצור הפלסטיק מזהם וגורם לפליטות גזי חממה והשימוש בו מזהם את הסביבה ומסוכן לבריאות, לכן הפחתת השימוש בפלסטיק לסוגיו ובכלים הבאים במגע עם מזון בפרט  הוא האינטרס של כולנו.

יכול להיות שמס שמעלה את המחיר ופוגע באוכלוסיות מוחלשות הוא לא הפתרון הכי טוב לבעיית הפלסטיק, וייתכן מאוד שיש לנו מה ללמוד ממדינות אחרות בהן פשוט הוציאו את הפלסטיק החד-פעמי מחוץ לחוק – לא רק בשימוש הפרטי, אלא גם ובעיקר במכירה במקומות ציבוריים. בצרפת אסרו על אריזת פירות וירקות בפלסטיק ולאחרונה גם על הגשה בכלים חד-פעמיים במסעדות; בקנדה חל איסור על ייצור וייבוא של פלסטיק חד-פעמי; בהודו אסרו על מכירה ושימוש במוצרי פלסטיק שונים בהם קשיות וסכו"ם חד-פעמיים ובאירופה אסרו לאחרונה על בתי מלון לספק סבונים בבקבוקים קטנים חד-פעמיים.

עידית סילמן השרה להגנת הסביבה בטקס חילופי השרות (צילום: מיכאל דימנשטיין, לעמ)
צילום: מיכאל דימנשטיין, לעמ

כל אלו הן רק דוגמאות למדיניות שניתן לנקוט כדי להפחית את צריכת הפלסטיק החד-פעמי ואת הנזק הסביבתי לו הוא גורם, מבלי להיכנס לפינות מול מגזר מסוים. כי כמו שאמרה סילמן עצמה "אסור שנושא הסביבה יהיה נחלתו של ציבור קטן, או חלילה של מחנה או צד פוליטי מסוים", בכל הנוגע להגנת הסביבה ולקיימות, אמרה סילמן – "כולנו תחת אותה אלונקה". 

זה גם המקום להגיד שהפחתת השימוש בפלסטיק היא רק צעד אחד שצריך לבוא לצד עידוד להפחתת הצריכה של מזון מן החי, ייצור בר קיימא יותר של אופנה, חינוך לצרכנות מודעת ובעיקר –  הפסקת השימוש בדלקים פוסיליים וקידום מעבר לאנרגיות מתחדשות. ובקיצור, לשרה סילמן מחכה הרבה מאוד עבודה, כי כמו שאמרה "הנושאים שהמשרד הזה עוסק בהם טומנים בחובם אחריות אדיר". עכשיו חובת ההוכחה עליה ונשאר רק לקוות שגם חבריה לממשלה מבינים את החשיבות האדירה של הגנת הסביבה וישתפו פעולה.