אחת הביקורות הגדולות על התנועה הסביבתית היא שבמקום לדרוש שינוי מלמעלה היא נטפלת אל "האנשים הקטנים" ומפילה עליהם את האשמה, כלומר מפנה אצבע מאשימה אל הגורם הלא נכון. בעיניי, פה בדיוק נעוץ ההבדל בין אשמה לבין אחריות. ואני לא אומרת שאנחנו אחראים למשבר, אבל אנחנו כן אחראים לפתרון.

בימים אלו מוצב בחוף גורדון בתל אביב מייצג של כדור ים ענק שעשוי כולו מפסולת. הכדור, שמורכב מ-250 קילו של זבל שנאסף בחודשים האחרונים מחופי הים, נוצר על ידי האמנית טל טנא צ'צ'קס במטרה להעלות מודעות לכמויות הפסולת שאנחנו קונים וזורקים, וכדי לעודד את הציבור להפסיק להשתמש בחד פעמי ולשמור על הניקיון. או במילים אחרות, לקחת אחריות.

פוסט שנתקלתי בו השבוע בפייסבוק פחות התחבר לקונספט של המייצג, שלטענתו נועד "לעשות לנו מצפון". לתפיסת מחבר הפוסט, הבעיה היא בחברות – במפעלים שמייצרים משקאות מוגזים בבקבוקי פלסטיק ומשווקים לנו אותם באינטנסיביות בפרסומות, כי הם הרי מייצרים ו"משכנעים" אותנו לקנות, אז למה אנחנו האשמים ולמה לא מעבירים ביקורת על אותן חברות ענק? זה לא שהוא לגמרי טועה, האשמה היא במידה רבה על החברות המזהמות, אלו שמייצרות פלסטיק בכמויות (או בגדים או כל דבר אחר), אלו שמשווקות בטירוף וגורמות לנו להרגיש שאנחנו פשוט חייבים לקנות עוד, אלו שמתעשרות על הגב שלנו ועל חשבון הסביבה. אבל האחריות? האחריות היא במידה רבה גם עלינו.

אשמה היא כנראה האויב הכי גדול של עשייה, היא בחיים לא תהיה מנוע יעיל לפעולה, להפך – פעמים רבות היא משתקת אותנו. אשמה מביישת ומבהילה, היא לא מייצרת פתרונות אלא רק מייסרת אותנו ולכן במובן מסוים הופכת אותנו לקורבן. כשאני אכולת אשמה על הדבר שלא עשיתי, על השינוי שעוד לא אימצתי, על זה ששוב העדפתי רכב על פני תחבורה ציבורית, או קניתי מוצר באריזה – אני לא מתקדמת לשום מקום, רק מתבוססת בייסורים על מה שכבר היה.

נראה לי שברור לכל שאף אחד מאיתנו לא אשם באופן אישי במשבר האקלים או במשבר האקולוגי, בזיהום הסביבתי או בהתחממות הגלובלית. השינויים שקורים בעולם הם אמנם תוצאה של מעשי האנושות, אבל אין אדם בודד שאפשר להפנות אליו אצבע מאשימה. מדובר בתהליכים שקרו לאורך שנים בכל העולם והובילו אותנו לנקודה הזו, שממנה אין דרך חזרה. אבל כשהשינויים כבר מורגשים ומשפיעים על כולנו, יש לכולנו אחריות לפעול.

המזהמים הגדולים הם החברות והמפעלים, חברות הנפט והגז, מפעלי הפלסטיק, מפעלי הטקסטיל ועוד, ואם אנחנו מחפשים למי להפנות אצבע מאשימה אז אפשר להפנות אותה אליהם. אפשר גם להפנות אותה למנהיגי העולם שלא עשו ולא עושים מספיק בשביל להגביל אותם, ששומעים כבר עשרות שנים את אזהרות המדענים ומתעלמים, שמעדיפים "כלכלה חזקה" על אקלים יציב. אבל אם במקום לשאול מי אשם, נשאל מי אחראי, ויותר מזה – מי יכול לקחת על עצמו אחריות ולשנות? התשובה היא אנחנו, כל אחד מאיתנו.

הסיבה היחידה שהמפעלים האלו ממשיכים לייצר היא כי אנחנו ממשיכים לקנות. לכן, כדי לחולל שינוי לא נדרשות מאיתנו פעולות גדולות מדי, להפך, כל מה שנדרש זה לצרוך קצת פחות, עם קצת יותר מודעות. הכסף של כל אחד ואחת מאיתנו הוא המנוע של העולם, הביקוש מכתיב את ההיצע, ואם לא נקנה אז לא ייצרו. זה אולי נשמע נאיבי, אבל האם אנחנו באמת יכולים לבוא בטענה ליצרניות המשקאות המוגזים, האופנה המהירה או החד"פ כשאנחנו ממשיכים לממן אותן?

האזרח הקטן לא אשם במשבר, אז אולי זה לא הוגן לבקש ממנו לשנות הרגלים, ונכון שאדם אחד שמשנה הרגלים לא ישפיע הרבה, אבל אם כולם ישנו הרגלים – גם השוק ישתנה. גם אם האשמים הם הגופים הגדולים, אי אפשר לכפות עליהם שינוי חד צדדי, גם שינוי "מלמעלה" מתחיל בפועל "מלמטה", מהביקוש, מהעם. אז בואו נשחרר מהאשמה, היא לא מועילה לנו, ובמקום זה אולי ניקח קצת יותר אחריות?