אחת האסוציאציות הכי חזקות שלי לחג שבועות היא חגיגת הביכורים במושב. לצד בגדים לבנים, באלות חציר, ריקודי עם ותחרות עוגות הגבינה, אחד הרגעים הזכורים לי ביותר הוא החלק שבו מעלים לבמה את כל ההורים הטריים, שילדו את בנם או ביתם הראשונים בשנה החולפת, להציג את בכוריהם. למרות שמדובר במושב לא גדול, תמיד יש כאלה.
אז בואו נשים את הדברים על שולחן החג: אני בת 28, בזוגיות יציבה כבר כמעט 4 שנים (טפו טפו טפו כמו שאומרת גל גדות) ומעבר ללחץ החיצוני מהסביבה להתחתן ולהתחיל להשריץ - כן, אני מדברת עליך סבא - יש גם איזשהו רצון פנימי ובלתי נשלט שמתחיל לבעבע. פתאום משפטים כמו "כשיהיו לנו ילדים" הופכים לשגורים יותר בשיחות בינינו וכל וידאו של תינוק מתוק צוחק מעלה מחשבה על היום שבו אחבק אחד משלי. יש גם המון חשש כמובן. סיפורים על לילות ללא שינה והמחשבה על יצור חי שתלוי בנו ושאנחנו מחויבים לו ואחראים עליו מעכשיו ועד עולם - לא בדיוק עושים חשק. אפילו לאימוץ של כלב עוד לא הצלחנו להתחייב. אבל מעבר לחששות הטבעיים והנפוצים האלה, אצלי יש חשש נוסף וגדול אפילו יותר שהופך את כל התמונה למורכבת הרבה יותר: ההשפעה האקולוגית.
יש הרבה מאוד דברים שמשפיעים על מצב האקלים, על ההתחממות הגלובלית, על הזיהום, על הידלדלות המגוון הביולוגי וכל שאר המושגים המפחידים שבגדול מבשרים שסוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו הולך וקרב. אבל בשורה התחתונה יש גורם אחד שאחראי כמעט לכולם: בני האדם, ובאופן ספציפי יותר - העובדה שיש המון מאיתנו.
ברכה שהיא גם צרה
מגפת הקורונה וההתמודדות המהירה של הרפואה איתה הם אולי ההוכחה הטובה והטרייה ביותר למצב בו אנחנו נמצאים. בעוד שבעבר אירועים כמו אסונות טבע ומגפות שאירעו אחת לכמה עשרות או מאות שנים עזרו לעולם "לתקן את עצמו" ודיללו באופן משמעותי את האוכלוסייה, היום המענה המהיר למגפה – מהסגרים, דרך מכונות ההנשמה ועד פיתוח החיסונים – הצליח להביא לאובדן קטן בהרבה של חיי אדם לעומת מגפות שהתרחשו לפני כמה מאות או אפילו עשרות שנים. באופן דומה הצליחו המדע, הרפואה והטכנולוגיה להפחית את כמות הנפטרים כתוצאה מנזקי עישון או תזונה לקויה, למצוא דרכים להתמודד עם מחלות קשות כמו סרטן ואיידס, ולפתח חיסונים למגוון מחלות שבעבר היו נחשבות לקטלניות.
בזכות רפואה מתקדמת וטכנולוגיה מתפתחת עלתה תוחלת החיים הממוצעת מאז תחילת המאה הקודמת בעשרות שנים. אם אז אנשים היו חיים בממוצע עד גיל 40 בערך, היום גיל 40 נחשב לאמצע החיים, ואנשים חיים בממוצע עד גיל 70 פחות או יותר. ישראל אגב נמצאת בין עשר המדינות עם תוחלת החיים הממוצעת הגבוהה בעולם (נכון לדו"ח ארגון הבריאות העולמי מ-2019): 82 שנים. וזה לא הולך לעצור כאן. כבר היום כולנו מכירים כמה אנשים שכבר חצו את ה-82 ואולי אפילו את ה-90, ואיך אומרים אצלנו? עד 120. פעם הברכה הזו הייתה נשמעת מופרזת מאוד, אבל על פי הערכות יש סיכוי טוב שתוך כמה עשרות שנים בני אדם יחיו באופן שגרתי מעל לגיל 100. וזה אולי נשמע כמו חדשות טובות, אפילו מדהימות, כי מי מאיתנו לא ירצה לבלות עוד כמה שנים (בבריאות טובה כמובן) לצד יקיריו. אבל האמת היא, שזוהי גם בעיה לא קטנה.
אוכלוסיית ישראל מונה היום כ-9.3 מיליון בני אדם, ועולה בכמעט 2% מידי שנה, עם שיעור פריון של 3.1 ילדים לכל אישה – יותר מכל מדינה אחרת ב-OECD, ולפי ההערכות כנראה נגיע לאוכלוסייה של 13 מיליון תושבים בישראל עד שנת 2040. הבעיה היא, שיותר אנשים אומר גם ניצול של יותר משאבים. עוד אנשים צריכים עוד מקומות לגור בהם, עוד מזון ועוד מי שתייה, עוד רכבים, עוד חשמל וכן הלאה. המשמעות של זה היא יותר זיהום. עצירת ההתחממות הגלובלית ופתרון משבר האקלים הם כמעט בלתי אפשריים כשקצב הילודה והגידול באוכלוסיית העולם ממשיכים להיות גבוהים כל כך, וחלק מהפתרון חייב להיות צמצום ילודה. היצמדות לשיעור פריון של שני ילדים לזוג יכולה בהחלט לפתור חלק מהבעיה, אבל במדינה מעודדת ילודה כמו שלנו זו כנראה לא שאיפה מציאותית.
החלטה אגואיסטית, אבל גם טבעית
אבל מעבר לבעיית פיצוץ האוכלוסין האפשרי, יש נקודה אחרת לגמרי שמטרידה אותי בהקשר של העמדת צאצאים ומשבר האקלים. אם להיות כנה, ואני יודעת שזו אמירה קשה - אני לא בטוחה שאם היו שואלים אותי הייתי בוחרת להיוולד. אני בטוחה שאני לא לבד בזה, העולם הוא מקום קשוח ואף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו מעוניינים לחיות בו. אבל אנחנו כבר כאן, ואם אני כבר כאן אני רוצה לעשות את הכי טוב שאני יכולה כדי להשאיר אחרי עולם טוב יותר. ועדיין, גם אם אקדיש את חיי למקסימום של עשיית טוב, למלחמה במשבר האקלים ולשינוי המציאות העגומה - אין לי שום דרך להבטיח שיהיה טוב יותר, ואין לי שום יכולת לדעת איך יראה העולם הזה בעוד 10 או 20 שנה, ובטח לא אחרי לכתי (בשיבה טובה מאוד, אני מקווה). ולכן אני חייבת לשאול את עצמי: האם הוגן מצידי להביא חיים חדשים לעולם הזה? האם זה יהיה הוגן לגזור על ילדי את ההתמודדות הכל כך מורכבת הזו? ומה אם לא נצליח לעצור את ההתחממות הגלובלית ולהתמודד עם המשבר? האם יכול להיות שאני גוזרת עליהם חיים עתידיים בתנאים בלתי אפשריים, של חום קיצוני, צפיפות, רעב ועוני? המחשבה הזו קורעת את ליבי, וזו ללא ספק הסוגייה המוסרית הכי קשה שאאלץ להתמודד איתה אי פעם.
זו אמת עצובה, אבל אף אחד לא מביא ילדים לעולם כי הוא חושב שזה יהיה טוב להם. הבאת ילדים היא החלטה אגואיסטית, שנובעת מצורך ביולוגי להתרבות, רצון להמשכיות ולפעמים גם משיקולים אגואיסטיים אחרים כמו הרצון שמישהו ידאג לנו כשנזדקן, הרצון למלא במשמעות את חיינו, הצורך להעניק אהבה למישהו אחר או הרצון להעביר הלאה את הערכים שאנחנו מאמינים בהם ולחנך את הדור הבא. כמובן שרובנו לא חושבים על זה ככה, כי הבאת ילדים לעולם היא לא עניין של שיקולים קרים, היא עניין של צורך פנימי, עמוק וכמעט בלתי נשלט. בסופו של דבר בני האדם, כמו כל יצור חי אחר בטבע, פועלים על פי אינסטינקטים הישרדותיים ומנגנונים ביולוגים, ואני חוששת שלהילחם בהם עם הגיון קר יהיה כמעט בלתי אפשרי, ובעיקר יוביל אותי לחיים של תסכול וחוסר סיפוק. והרי למרות שלא שאלו אותי, אני כבר כאן, ואם אני כאן עדיף שלא אסבול. אז כנראה שגם אני קצת אגואיסטית, ושאין אדם שחף מזה, ושבסופו של דבר (יום אחד, לא עכשיו סבא!) אעשה ילדים. אבל גג שניים, ואגדל אותם באופן הכי אקולוגי שאוכל.
ולכם ילדיי העתידיים, אני מבטיחה שאעשה את הכי טוב שאני יכולה מעתה ועד סוף חיי, כדי שכדור הארץ יהיה מקום שראוי לחיות בו, וכדי שיהיו לכם חיים טובים ומלאי משמעות עליו, ובעיקר כדי שאתם כבר לא תצטרכו להתמודד עם הדילמה הקשה הזו, כי המשבר יהיה הרבה מאחורינו.