אולי כבר הספקנו לשכוח, אבל עד לפני שנה, כשמגפת הקורונה התפרצה לחיינו והפכה אותם, הדבר הכי גרוע שיכולנו לחשוב עליו היה משבר האקלים. אז תנו לי לעדכן אתכם - הדבר הכי גרוע שאנחנו עומדים בפניו הוא עדיין משבר האקלים, ולידו הקורונה היא עוד מהמורה בדרך.
הדור הצעיר כבר הבין את זה, אבל בעוד מאות אלפי בני נוער ברחבי העולם, וגם כאן בארץ, נסחפו אחרי מאבקה של גרטה טונברג, יצאו להפגנות וסירבו לחזור ללמוד עד שלא יובטח העתיד שלהם - צעירים בני 20-30, שלהי דור ה-y ובוגרי דור ה-z, מצאו עצמם יושבים בבית וגוללים את הפיד שלהם, תוהים האם ניתן למחזר את קופסאות הפלסטיק שהגיעו עם המשלוח מוולט.
המצב האקולוגי רע, ממש רע. ובלי להסתתר מאחורי התחממות גלובלית, זיהום קרקע, הכחדה המונית ועוד שלל ביטויים גדולים ומפחידים, במילים פשוטות - אנחנו מחריבים את הכדור הזה, ואין לנו כדור ספייר לעבור אליו. ההבנה הזו מפחידה, אפילו משתקת, עד כדי כך שאצל חלקנו היא מתורגמת לחרדה. אנחנו הרי הדור של החרדות, הרי מי דיבר על חרדה לפני 30, 20 ואפילו 10 שנים? היום, לעומת זאת, היא בכל מקום. אז גם חרדת אקלים או חרדה אקולוגית היא תופעה אמיתית ולא כזאת נדירה. וכן, גם אני סובלת ממנה.
בין ביטוייה הרבים של החרדה, שכוללים בעיות שינה, עצבות וייאוש, קיים מרכיב אחד שבעיניי בולט יותר מכולם - תחושת האשמה. האשמה מלווה אותי בכל רגע, בכל בחירה, בכל דבר שיכולתי אולי לעשות אחרת. איך אני מעזה לנסוע לבדי באוטו במקום למצוא איזה קארפול או להדחק באוטובוס, למה אני מפעילה מייבש או אפילו מזמינה טייק אוויי, למה אני קונה קרטון חלב במקום לחלוב את שיבולת השועל שלי בעצמי, ולמה לעזאזל אני צריכה עוד שמלה? כל מחשבה כזו כאילו מוחקת את כל מה שאני כן עושה - את הטבעונות, את המיחזור, את ההסברה ואת ההשתדלות; האשמה על מה שיכולתי עוד לעשות ולא עשיתי חזקה יותר מכל אלו.
אני טבעונית כבר 4 שנים, צמחונית 7. כשהתחלתי את התהליך לא הייתי חובבת בעלי חיים גדולה, ובטח שלא הייתי מודעת למשמעות האקולוגית העצומה של העניין - הסביבה לא מאוד עניינה אותי אז, ולא עשיתי למענה מעבר למינימום שהוא מחזור בקבוקים ונייר. בבסיס ההחלטה שלי עמדו ההבנה שתעשיית הבשר פשוט אכזרית מדי וההבנה שאני לגמרי יכולה להסתדר גם בלי בשר. רק בהמשך הגיעה גם המודעות הסביבתית שהובילה אותי לחיות את חיי בשאיפה לאפס פסולת. וגם בתחושת אשמה תמידית.
מה עושים כשהילדים מפחדים ממשבר האקלים? >>
כבר אי אפשר לחזור לאחור
כמו אנשים רבים שעברו לטבעונות או חיים את חייהם באפס פסולת, אני מוצאת את עצמי שואלת - איך זה שלא כל העולם טבעוני, איך יש אנשים שעדיין מתכחשים למשבר האקלים ושפשוט לא אכפת להם מבעלי החיים, מהסביבה ומעתיד הכדור עליו אנו חיים? הם לא יודעים או לא רוצים לדעת? האמת היא שאני יכולה להבין אותם, ידע הוא כוח, אבל עם כוח באה גם אחריות כידוע, ומי שמודע לנזקים העצומים שהתזונה או אורח החיים שלו גורמים כנראה לא יוכל שלא לנקוט פעולה או לחוש אשמה, או במקרה שלי - שניהם. ההבנה שאנחנו כנראה בעיצומו של המשבר הגדול ביותר שידעה האנושות היא מפחידה, ולא כולם רוצים ומוכנים לעשות שינוי בחייהם, לפעול למען משהו גדול מהם. הדרך הכי קלה להימנע מהאשמה ומהחרדה, לא לפעול ולהישאר באדישות היא פשוט לא לדעת, וזו כנראה הסיבה שסביב הנושא האקולוגי וסביב הבחירה בטבעונות יש בורות רבה כל כך.
מרגע שנפל לי האסימון והתחלתי להבין ולדעת, לא יכולתי לחזור לאחור, לאט לאט נחשפתי לעוד ועוד מידע שבתורו הביא לעוד ועוד שינויים באורח חיי ולהבנה שאני לא אקבור את הראש בחול, גם כשהידיעה קשה ומכאיבה. זה לא תמיד קל, זה מלווה בהרבה תסכול, בכי, וכעס על העולם, על האנושות ועל עצמי. לפעמים המחשבה שלא משנה מה אני אעשה זה לא יהיה מספיק, שאני בורג כל כך קטן בתוך עולם עצום שפשוט לא אכפת לו מספיק, מבעיתה אותי. בשביל מה אני טורחת? האם יש בכלל סיכוי? האם האריזה שחסכתי או הפרה שהצלתי זה מה שיעשה את ההבדל? חוסר האונים הזה מול כוחות גדולים וחזקים מאיתנו יכול להיות משתק, אני יודעת. לפעמים הוא מצליח לשתק אותי אבל לפעמים אני מצליחה להילחם בשדים: להזכיר לעצמי שכל שינוי גדול מתחיל בצעדים קטנים, שכמוני יש עוד הרבה אנשים ושעדיין לא מאוחר. יש עוד סיכוי. המודעות עולה בכל יום, ובכל רגע לעוד מישהו נופל האסימון. זה בידיים שלנו לבחור כל יום קצת אחרת להעיר עוד ועוד אנשים, לקחת את הכדור בידיים ולהילחם עליו כל עוד אנחנו יכולים.
למרות שזה קשה ומפחיד, מתסכל ולפעמים גם בודד נורא, לא הייתי מוותרת על הידיעה. ידע זה כוח, ורק אם נדע מול מה אנחנו עומדים נוכל לנסות ולעשות משהו כדי לתקן. אז אני מעדיפה לדעת, לעשות מה שאני יכולה ולהעביר את זה הלאה. זה עדיף על אדישות גם אם זה כרוך ברגשי אשמה תמידיים, ובהתקף חרדה קטן פה ושם.