פחות משבועיים נותרו עד חג פורים. התחפושות הארוזות בפלסטיק שהזמנתם מבעוד מועד לילדכם (ואולי גם לעצמכם) מעלי אקספרס ודומיו כבר הגיעו, או שאתם בעיצומו של מסע צייד קניוני אחרי התחפושות החדשה של נועה קירל או אליאנה תדהר מהפסטיגל – או מה שזה לא יהיה שפופולרי השנה. אני לא ממש יודעת ואפילו לא מכירה את ההרגשה, כי מעולם לא קניתי תחפושת.
רק בשנים האחרונות אני מבינה עד כמה פורים הוא חג של פסולת: משלוחי המנות, שתמיד עטופים בצלופן ומגיעים עם איזה כובע או מסכה מפלסטיק שלא ישמשו איש לעולם, עמוסים בחטיפים וממתקים באריזות פלסטיק מרשרשות. אם במקרה יש כמה אוזני המן בהכנה ביתית, גם הן לרוב ארוזות בשקית סנדוויץ' שמפרידה אותן מהשאר. תכפילו את כמות הזבל הזו בכ-2 מיליון תלמידים ותגלו שמדובר כנראה באחד הימים הכי מזהמים בשנה. כמובן שגם התחפושות עצמן הן דבר די חד פעמי, הן משמשות אותנו לכמה ימי חג בודדים (במקרה הטוב, שבו לא דאגנו לכמה תחפושות שונות לכמה ימי חג) ואחריהם אין להן עוד תפקיד.
בכל שנות הילדות שלי ועד סוף התיכון התחפשתי באדיקות, ואלו אפילו היו תחפושות מושקעות במיוחד. בוקר פורים היה היחיד בשנה שבו הסכמתי לקום מוקדם רק כדי לשבת על כיסא גבוה ולתת לאמא שלי לאפר אותי בהשקעה ובמסירות במשך שעה ארוכה. השתתפתי בכל תהלוכות החג ובתחרויות התחפושות של בית הספר, על חלק מהתחפושות שקדתי שבועות מראש, ואף פעם, מעולם, לא לבשתי תחפושת קנויה (טוב, חוץ מהפורים ההוא בגיל 22. טעות איומה).
זה לא היה עניין של מצב כלכלי, זה פשוט היה ה"ככה זה" שלנו. אף פעם לא שאלתי שאלות ואף פעם (ככל שאני זוכרת) לא ביקשתי לרכוש תחפושת. בשנות ילדותי המוקדמות לבשתי תחפושות שסבתא אילנה שלי זכרה לברכה, תפרה לי במו ידיה: מלכת אסתר, מיני מאוס, דרדסית, מלכת השמש ומלכת הכוכבים - כולן תחפושות יפיפיות, מושקעות ויחידות במינן שהתגאיתי כל כך ללבוש. כשקצת גדלתי התחלתי להתחפש בזוגות עם חברות, ותמיד חיפשנו את הרעיון המקורי (כן, היתה שנה שבה היינו שמפו ומרכך). הכיף שלי היה בתכנון, ביצירתיות, באיפור המרהיב על פני. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, כך היה גם עבור רוב בני כיתתי שהעדיפו תחפושות ביתיות וייחודיות על פני תחפושות גנריות קנויות, ובמובן הזה לא הייתי חריגה במיוחד בנוף. רק היום, במבט לאחור, אני יכולה לראות גם את המשמעות הסביבתית של זה.
ההרגל שנטמע בי בילדותי בלי ששמתי לב או התכוונתי, המשיך איתי גם לחיי הבוגרים והתגלה לי עם הזמן כהרגל מקיים ואקולוגי. אז נכון, תחפושות בתפירה אישית כמו אלו שסבתא תפרה לי הן לא בהכרח אקולוגיות יותר מתחפושות קנויות, בכל זאת הן הוכנו במיוחד, אבל בניגוד לתחפושות שרלוונטיות רק לשנה ספציפית (דמות מסרט, סדרה או מופע שבשנה הבאה כבר יתחלף), אלו היו תחפושות על זמניות, חלקן נשמרו בארגז התחפושות שבחדר המשחקים בבית סבתא ושימשו אותנו הנכדים לאורך כל השנה וחלקן עברו הלאה ושימשו ילדות אחרות בשנים הבאות.
היום אני כבר לא מכינה תחפושות מושקעות ולא ממש מתכננת מראש, אבל אם במקרה אני מוצאת את עצמי במסיבת פורים, התחפושות שלי תמיד מורכבות ממה שכבר קיים לי בארון. שילוב שונה בין פריטים המשמשים אותי גם ביום יום יכול להפוך בקלות לתחפושת, והרבה פעמים הבגד הוא שנותן את ההשראה – כך למשל, מצאתי את עצמי מתחפשת לפני שנתיים לריטה בקדם אריויזיון 1986, בזכות ג'קט צהוב שקרץ לי מהארון. אחרי החג הבגדים חוזרים לארון ולשימושם המקורי, וחסכתי גם פסולת וגם הוצאה כספית.
אז אם במקרה עוד לא נסגרתם על תחפושת לחג הקרוב, רגע לפני שאתם רצים לקניון או לאתרי הקניות, אני מזמינה אתכם לפתוח את הראש ואת הארון. האפשרויות שיש לנו שם הן באמת כמעט בלי מוגבלות. ואם בכל זאת לא מצאתם שם השראה, תמיד אפשר לפלוש לארונות של אמא או אבא, אח או חברה טובה.