"רכב זה מזהם" כתב לי מישהו באינסטגרם בתגובה לסטורי שבו התלוננתי על הפקקים, שמשום מה רק החמירו למרות שאוגוסט וכולם בחו"ל. "נכון", עניתי, "אבל גם לחיות, ובכלל אני נוסעת למשרד רק פעם בשבוע וגם טבעונית כבר 6 שנים כך שזה די מתקזז" – התגוננתי. למרות שהוא רק רצה להטריל, אני כבר חיברתי תשובה מנומקת שמסבירה את הבחירה הלא אקולוגית הזו שלי, פחדתי לצאת צבועה, הרגשתי שאני צריכה להגן על הבחירות שלי. זה קרה לי גם כשקולגה שמעה על החופשה שאני טסה אליה מטעם העבודה והגיבה בפליאה – "את נוסעת לשיט? אבל זה הכי מזהם!"

מיד נבהלתי והלכתי לקרוא האם שיט זה באמת הכי מזהם, ויותר גרוע מטיסות (לא בדיוק) וגם הסברתי לה שבעצם לא טסתי כבר 5 שנים, ושאני כל כך משתדלת כל השנה ושזו בכלל לא בחירה שלי, זו הרי נסיעת עיתונאים וכנראה שלא הייתי יוצאת לחופשה כזו מיוזמתי (לא שאני חלילה מתנגדת) ושאני בכלל ממש בסדר וסופר אקולוגית וזה מתקזז בסוף, לא?

לצאת צבועה זה אולי הדבר שהכי מפחיד אותי כפעילת סביבה, שמישהו יקום ויצביע ויגיד שהמלך הוא עירום, כי איך אני מעיזה? לנסוע ברכב, לצאת לחופשה, לקנות לעצמי משהו חדש, או מוצר שמגיע באריזה, להשתמש בטלפון, לחיות…

כן, לחיות זה מזהם – בעולם המודרני שבו אנו חיים אי אפשר באמת לחיות בלי לייצר פליטות גזי חממה, בלי לייצר פסולת, בלי לפגוע בטבע או בבעלי החיים. אלא אם אנחנו חיים ביער או במערה באמצע שום מקום ונמנעים מהציוויליזציה לחלוטין, הרי החיים המודרניים מושתתים על פגיעה בטבע; הפכנו שטחי טבע לערים, אנחנו חיים בבניינים רבי קומות, משתמשים בחשמל ומים, נוסעים ברכבים מזהמים על כבישים שסללנו על מה שהיה פעם טבע, ולכולנו יש ביד מכשיר קטן שמאחוריו עומדים מאגרי נתונים ענקיים (כן גם אינטרנט זה מזהם!) ואת הרשימה הזו אני יכולה להמשיך עוד ועוד, כי לכל פעולה שכל אחד מאיתנו מבצע יש טביעת רגל כלשהי.

אומנם אורח החיים שלי הוא באופן יחסי פחות מזהם משל אחרים, או לפחות אני משתדלת. טביעת הרגל שלי כנראה נמוכה בהרבה משל מי שאוכל בשר באופן קבוע, נוסע ברכב מדי יום, קונה אופנה מהירה וטס כל כמה חודשים, ועדיין – היא גבוהה למדי.

אם נרד לפרטים, אז האמת היא שטיסה או נסיעה ברכב הן גם בכלל לא הפעולות הכי מזהמות, בניגוד למה שרבים חושבים; ענף התעופה אחראי לפחות מ-2.5 אחוזים מפליטות הפחמן העולמיות, וכל התחבורה העולמית לבערך 15% מהפליטות בשנה – חלק קטן מזה של תעשיית המזון מן החי, או של תעשיית האופנה המהירה. כך שהנזק שבחופשה שלי קטן בהרבה מזה שאני חוסכת באופן יומיומי. אם זה לא מספיק אני גם מתכוונת לרכוש קיזוז פליטות כדי לפצות על הטיסות ולעשות כל מה שאני יכולה כדי להפוך את החופשה שלי לירוקה יותר. והנה אני שוב מצדיקה את עצמי, ולמה בעצם? הרי זו בכלל לא הנקודה.

הנקודה היא שאני חיה. אני כבר קיימת, ועצם הקיום שלי הוא מזהם, אבל 'קיימות' – לפחות כמו שאני רואה אותה– היא לא רק שמירה על הסביבה. אם תחפשו במילון (או בויקיפדיה) תגלו שקיימות היא "היכולת להמשיך לקיים תהליך או מצב לאורך זמן", ובמילים אחרות היא האפשרות לחיים של רווחה לאורך זמן. וזה בדיוק העניין, אנחנו לא שומרים על הסביבה ועל כדור הארץ למען איזה ערך עליון, אלא למען ההתקיימות שלנו.

אמרתי פעם ואומר שוב – הכדור ישרוד וישתקם גם בלעדינו, אבל אנחנו שומרים עליו למעננו. המאבק במשבר האקלים ובמשבר האקולוגי הוא לא רק מאבק למען הטבע, הוא בעיקר מאבק למען האנושות – כדי שאנחנו נוכל להמשיך להתקיים פה. ואם אנחנו כבר מתקיימים, המטרה היא לא שנסבול ונתנזר כדי למנוע פגיעה.

קיימות עבורי היא להתקיים בשלום לצד הטבע, להתקיים בעולם הזה בשמחה וברווחה. אם אני כבר כאן בעולם, כמו כולם, אני רוצה לחוות ולראות מה יש לו להציע, לטייל, לראות נופים אחרים, ליהנות מהטבע שעליו אני כל כך משתדלת לשמור. אני כמובן מנסה לעשות את זה בכמה שפחות פגיעה לאורך כל הדרך, אבל לא במחיר של לוותר על הקיום שלי.

בסופו של דבר, למה שכל אחד מאיתנו עושה יש השפעה, אבל רק עד גבול מסוים. כל אחד בוחר מה הוא יכול לקחת על עצמו, איפה הוא יכול לוותר ולהתפשר כדי לצמצם את הנזק, ועדיין לחיות ברווחה. עבורי זה טבעונות והימנעות מאופנה מהירה, עבור מישהו אחר זה יכול להיות ויתור על רכב או מעבר לאנרגיה סולארית, או לצאת להפגין בכל מוצ"ש, וככה  – כשכל אחד עושה את חלקו, השלם בסוף גדול מסך חלקיו. החופשה שלי לא תהיה מה שיהרוס את העולם, אבל האופן שבו אני חיה כל שאר השנה כן יכול לעזור לתקן אותו.