לאחרונה הושבעה ממשלה חדשה, ומבין שלל הבעיות העומדות לפתחה, נדמה שדווקא הסוגיות הסביבתיות – המשפיעות באופן מכריע על איכות החיים של כולנו, נדחקו שוב לקרן זווית. למעשה, האתגרים הניצבים בפני עידית סילמן, השרה החדשה להגנת הסביבה, חשובים ומהותיים יותר מתמיד.

בעידן בו המשברים הסביבתיים אותם חווה כל אחד מאיתנו חורגים הרבה מעבר לשיח השכיח והפוליטי בעניין "משבר האקלים", ומשפיעים על הכלכלה העולמית ועל הכיס של כולנו, חייבת הממשלה החדשה להירתם לצידו של המגזר הציבורי והעסקי ולהפוך תיאוריה וסיסמאות למעשים ופעולות בשטח לקידום כלכלה מעגלית. כלכלה סביבתית הנשענת על עקרונות אמ"ת (איסוף, מחזור, תוצר), הכוללים איסוף ואיגום הבעיות הסביבתיות, מחזור ומיצוב פתרונות תעשייתיים, וקיום תוצרים הנולדים מבסיסה של תעשייה סביבתית פורייה ויצרנית, הפותרת אתגרים מקצה לקצה.

ישראל סובלת מזה שנים מהיעדר תשתיות למחזור והטמנה, ומטיפול בלתי מספק בפסולת ובשפכים, וזאת במקביל לתהליכי עיור מומרצים, ומגידול עצום בעומסי התחבורה. העיסוק הפוליטי והתקשורתי המוגזם במשבר האקלים, דוחק לשוליים את הבעיות הסביבתיות המקומיות הבוערות – הזרמת כמויות ענק של נפט וביוב גולמי לים, טיפול לקוי ולא תחרותי בחומרים מסוכנים, אובדן השטחים הפתוחים ודילול המרחב הכפרי, שריפה והטמנת פסולת חקלאית ללא פיקוח, היתרי פליטה שערורייתיים, שריפה והטמנת צמיגים וגרוטאות רכב בוואדיות, מזבלות ומטמנות פיראטיות, השלכות פסולת בניין ללא אישור ורישוי, והפיכת הנגב והרש"פ לפח האשפה של המדינה, ללא אכיפה וענישה. כל אלו חשובים ובוערים בעשרות מונים מהעיסוק הגלובלי במשבר האקלים, שכבודו במקומו מונח, אך "עניי עירך קודמים לכל".

רוב הבעיות הללו קשורות לסירובה המתמשך של הממשלה לנקוט במדיניות של כלכלה מעגלית אופרטיבית, ובצעדים משמעותים הנשענים על עיקרון "המזהם משלם". הכוונה היא להרחבת אחריותם של יצרנים ויבואנים בכלל הענפים לאופן הטיפול בפסולת – החל ממגבון, חולצה, שטיח ועד לרכב הישן שלנו – כנהוג בארה"ב ובמדינות מערב אירופה. וכך ממשיכה הפסולת בישראל להוות הוצאה משמעותית מתקציב הרשויות המקומיות.

שיעורים נכבדים מהארנונה שאנו משלמים (המאמירה משנה לשנה) מוקצים לטובת טיפול בפסולת הביתית, הגדלה משמעותית בכל שנה, במקום להיות מושקעים בחינוך, רווחה ומגוון שירותים לתושבים. האם הגיוני שב-2023 83% מהפסולת הולכת להטמנה במקום למחזור, בעוד הטיפול בה ממומן מכספי המיסים שלנו? כל עוד לא תיושם בישראל כלכלה מעגלית יעילה ורחבה, המיישרת קו עם הסטנדרטים האירופאים ומעבירה את אחריות המחזור למזהמים, היקף המחזור ימשיך להצטמצם והבעיה תמשיך לגדול.

שנת 2020 נקבעה כתאריך היעד של המשרד להגנה"ס להפסקה מוחלטת של הטמנת אריזות בקרקע, אך בפועל לפי דוח מבקר המדינה כמות הפסולת המוטמנת רק הולכת וגדלה, ומסבה נזקים אדירים לסביבה. נתונים אלו מצביעים על הצורך הדחוף של הממשלה החדשה בפתיחת ענף המחזור לתחרות, וביישום גורף של חוק אחריות יצרן מורחבת.

אתגר סביבתי נוסף העומד לפתחה של הממשלה החדשה, וקשור אף הוא להעברת האחריות למזהמים, הוא אישור חוק המחייב את כל יצרני הרכבים החשמליים וסוללות הליתיום במחזורם. בשנתיים האחרונות חלה עלייה עצומה של כ-700% בכמות הרכבים החשמליים וההיברידיים. לאחרונה הועלתה הצעת חוק שהוקפאה בשל מערכת הבחירות, ונועדה לשים סוף למחדל בו רכבים שאמורים להיות ירוקים וחסכוניים, הופכים בישראל למפגע סביבתי – סוללות הליתיום שאינן ממוחזרות הופכות למלכודת מוות של שריפה והתלקחות. רק בשנה האחרונה נהרגו 6 בני אדם מהתלקחויות סוללות ליתיום באופניים וקורקינטים חשמליים, ונגרמו 21 שריפות בבתים שהובילו לעשרות פצועים.

הממשלה החדשה עומדת בפני שעת מבחן, בה נדרש לעבור מניהול משברים סביבתיים על ידי המדינה, לגיוס המגזר העסקי למשימה. כל עוד לא יתבצעו השינויים הנדרשים, את עלויות המחזור וההטמנה נמשיך לספוג אנחנו, האזרחים. זוהי שעת האמת לשינוי.

 

אמנון שחרור - מנכ"ל תאגיד מ.א.י למחזור פסולת אלקטרונית  (צילום: תאגיד מ.א.י)
צילום: תאגיד מ.א.י

אמנון שחרור הוא בעלים ומנהל בתאגיד מ.א.י למחזור פסולת אלקטרונית