כשהייתי בתיכון שלחתי למי שהייתה אז שרת החינוך, לימור לבנת, מכתב חוצב להבות. זה היה מניפסט זועם שבו תהיתי למה מערכת החינוך בישראל נוקשה כל כך כלפי התלמידות והתלמידים שלה, ולא מאפשרת להם חופש בחירה אמיתי. לא האמנתי שאקבל תשובה, אבל זמן קצר לאחר מכן חיכתה לי בדואר לא רק תשובה מפורטת, אלא גם הזמנה לשיחה אישית בלשכת השרה. זה היה ביקור בלתי נשכח. דיברנו על חופש הבחירה, על העתיד, על קבלת החלטות ועל כך שבחיים קל יותר לדעת מה אנחנו לא רוצות לעשות, מאשר מה אנחנו רוצות. לבנת למעשה אמרה לי – דעתך נחשבת. לקול שלך יש מקום להישמע ולהשפיע, במקומות החשובים ביותר.
השנים חלפו, וכשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, לקחתי חלק בלא מעט תכנית מנהיגות, אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי. עם הזמן הבנתי שהזירה שאינה מטופלת דיה היא הזירה הפוליטית, ועבור נשים במיוחד. שם, בכנסת, בעיריות ובמועצות המקומיות, מחולקים המשאבים של כולנו ונחקקים חוקים שמשפיעים על חיינו, אז איך יכול להיות שכל כך מעט נשים נכנסות לפוליטיקה כשהן מהוות יותר מחצי מהאוכלוסייה? איך נשים לא משתתפות בקבלת החלטות כל כך גורליות לחייהן?
כיום קצת יותר מרבע מהמושבים בכנסת (28%) מאוישים על ידי נשים, ואילו ברשויות המקומיות והאזוריות רק 14% מחברי המועצה הם למעשה חברות. אחוז ראשות המועצות והעיריות כבר עומד על 2% בלבד. לשיטתי, על בתי הנבחרות והנבחרים שלנו לשקף נאמנה את הרכב החברה הישראלית, כדי לשמוע את מגוון הקולות הקיימים בה ולפעול עבורם. הקול זה הכל, ומי שלא שם, לא קיים. לכן, אי השתתפות של קבוצה מסוימת, ועוד קבוצת הרוב (נשים מהוות כיום יותר מחצי מהאוכלוסייה לפי נתוני הלמ"ס), צריכה להדאיג את כולנו. אני רואה את עידוד כניסתן של נשים לפוליטיקה לא כסוגיה נשית, אלא כסוגיה חברתית של ממש. כמו שתקיפות מיניות או שילוב בין קריירה לחיי משפחה הן סוגיות חברתיות, כך גם מספרן הנמוך של נבחרות הציבור אמור לעניין את כולנו, לא משנה מה המין או המגדר שלנו. מכאן גם שהפתרון שאנו צריכות וצריכים לקדם אינו כולל נשים בלבד, אלא גם גברים שייקחו חלק פעיל בשינוי.
"זה עולם של גברים", "אני לא רוצה להתלכלך ולשקר", "אין לי מה שצריך כדי להיכנס", "אני לא מבינה איך זה עובד" – את כל אלו אני שומעת לא אחת מהסטודנטיות שמשתתפות בתכנית פוליטיקאיות צעירות – מיזם חינוכי, חברתי ופוליטי שהקמתי לפני כשלוש שנים באוניברסיטה העברית בשיתוף אגודת הסטודנטים, שכיום פועלת גם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועתידה להיפתח גם באוניברסיטת תל אביב. לצד סקרנות גדולה והבנת החשיבות של השדה הפוליטי, חלק מהסטודנטיות חשות מאוימות ממנו ומרגישות שיש להן קושי ממשי לפרוץ בה קדימה. צריך לזכור שזה קשה לא רק לנשים, אלא כמעט לכל מי שנכנס לפוליטיקה לראשונה, כי יש לה חוקים משלה, ואינספור ספרים, מחקרים ואפילו סדרות טלוויזיה מנסים להבין איך העסק הזה עובד ומה מניע את המערכת.
אבל יש גם לא מעט קשיים וחסמים שמעכבים רק נשים מלהיכנס לפוליטיקה. הם עולים גם מהסטודנטיות, אבל גם מפוליטיקאיות ומרצות שכבר נכנסו לעולם הזה. חלקן מספרות שהקושי נובע מהערות סקסיסטיות ומקטינות שקשורות למראן החיצוני. חלקן מספרות על האלימות המילולית שהן סופגות בטוקבקים וברשתות החברתיות. חלקן על הביקורת הלא מקצועית והירידה לרמה האישית, וכמעט כולן מציינות את האתגר הכלכלי כדבר שיכול לעיתים להפסיק את הפעילות הפוליטית לחלוטין. גם נושא הזוגיות עולה כמעט תמיד – יש גברים שירגישו לא בנוח לצאת עם "אישה חזקה", גם אם לא יודו בכך. בן הזוג לא יכול לצפות ממך שתחכי לו בבית כשהוא חוזר מהעבודה עם ארוחה חמה, כי רוב הסיכויים שתחזרי הרבה אחריו. נראה שחלק מרכזי בפתרון ובעידוד נשים להיכנס לפוליטיקה, טמון במערכת היחסים הזוגית והמשפחתית. אישה ואימא שמקבלות תמיכה מלאה מבן או בת הזוג, יפעלו בזירה הפוליטית בצורה שלמה יותר, בלי התנצלויות או תחות אשמה בלתי פוסקת. מאחורי כל פוליטיקאית טובה עומד גבר שתומך, מחזק ומחבק. לא עוזר, אלא שותף מלא לניהול משק הבית.
למרות שהנתונים מראים על השתתפות מעטה של נשים בפוליטיקה, אין ספק שיש בישראל כמה פוליטיקאיות בולטות שעשייתן עשירה, קולן נשמע בכלי התקשורת ובקרב הציבור, והן מצליחות להעלות לסדר היום סוגיות חשובות ולהיות משמעותיות בזירה הפוליטית. ח"כ שרן השכל מהליכוד, ח"כ סתיו שפיר מהמחנה הציוני, סגנית ראש עיריית הרצליה מאיה כץ וחברת מועצת עיריית ירושלים עינב בר-כהן – כולן נשים פוליטיקאיות צעירות שמוכיחות כי ניסיון ארוך שנים אינו המפתח היחידי להצלחה. בתעוזה ובמנהיגות שהן מפגינות, הן הפכו לדמויות בולטות בקרב ציבור הישראלי, אם ברמה הארצית או ברמה המקומית. באמצעות מודלים מגוונים של הנהגה נשית, שפועלת הן עבור נשים והן עבור החברה כולה, נשים אחרות יקבלו השראה ויחשבו לעצמן "גם אני רוצה, ואני יכולה". You can't be what you can't see.
כלי נוסף לעודד נשים צעירות להיכנס לזירה הפוליטית הוא יצירת רשת קשרים עם נשים שכבר נמצאות בה, שיכולות לסייע, לקדם ולתמוך. גברים עושים את זה כל הזמן, אז למה לא נשים? בנוסף, ההבנה שלפוליטיקה יש מחירים, וההחלטה לשלם אותם, גם היא משחררת מכבלים וחסמים, כאשר המטרה והייעוד גדולים מקשיי היומיום ומתגובות אלימות בפייסבוק. אנחנו פשוט לומדות לסנן. הבעיה הרצינית היחידה לה לא הצלחנו למצוא פתרון מספק הוא הקושי הכלכלי. במדינה שבה נשים מרוויחות 30 אחוז פחות מגברים, תמיד יהיה לנו קשה יותר להיכנס לפוליטיקה. וכאן נדרש פתרון ברמה המדינית, לצמצום הפערים הכלכליים וליצירת שוויון פיננסי, כזה שיאפשר לנשים לא רק לצבור מספיק הון כדי להיכנס לפוליטיקה, אלא גם להתקדם לעמדות מובילות וניהוליות נוספות. בעולם יש יוזמות שונות שמנסות לפתור את הבעיה הזו, כמו קרנות ייעודיות שמעניקות סיוע כלכלי לפוליטיקאיות, ויכול להיות שגם כאן נאמץ את הרעיון הזה ביום מן הימים. מי יודעת?
בהנחה שהפוליטיקה היא זירה די עלומה לכולם ולנשים במיוחד, הבנתי שהדרך לשנות היא באמצעות חינוך. בשלוש השנים שהמיזם "פוליטיקאיות צעירות" קיים, אני מבינה כמה הצמא של נשים צעירות לפוליטיקה גדול, וכמה הן יכולות לתרום לחברה. אני רואה איך אחרי כל מפגש הסטודנטיות יוצאות מהכיתה עם עיניים נוצצות ותחושה שקורה כאן משהו אחר, חדש. שהרשת הנשית האיתנה שלנו נרקמת, שהן חולמות, מעזות ויוזמות. לא שלא עשו זאת בלעדינו – עשו בהחלט, אבל עכשיו הן פשוט פחות לבד. יש לצדן את חברת המועצה בת ה-32, שאומרת להן שהיא כאן לעזור, שזה אפשרי ושווה למרות שזה קשה, ויש להן זו את זו, לעזור ולסייע כשיצטרכו. כמו שלימור לבנת הושיטה לי יד כנערה וגרמה לי להרגיש שהמעורבות שלי לא לחינם, כך גם אנחנו מנסות להושיט יד ולעודד כל אחת שבוער בה החיידק הפוליטי לא לוותר על החלום הזה ולהפוך אותו למציאות. זה להגיד "כן" במקום "לא", זה להאמין שאחרי שנעלה על המגרש ונלמד את החוקים, נוכל להפוך אותם לטובים יותר. זה לפעול מתוך תחושת שליחות, ולשים את הציניות בצד.
פוליטיקה היא לא מילה גסה, להפך – פוליטיקה היא הזירה החשובה ביותר בחיינו, ואני שואפת שהפוליטיקה בישראל תהיה גדושה במנהיגות ומנהיגים ערכיים, בדמויות שהן מודל לחיקוי ולהשראה, שפועלות מתוך יושרה ואהבה לעם ולמדינת ישראל. שהמנהיגות והמנהיגים שלנו יעשו הכל כדי לממש את החזון המשותף של כולנו לחיים בטוחים, מאושרים, טובים ומשגשגים. אני מאמינה בפוליטיקאיות הצעירות שלנו בכל ליבי, ואני בטוחה שבשנים הקרובות, כשהן ישתלבו בזירה הציבורית, תצטרפו אליי.
ניצן סניור שניאור היא עיתונאית, יזמית חברתית ופוליטית ומייסדת המיזם "פוליטיקאיות צעירות" לעידוד כניסתן של נשים לזירה הפוליטית הארצית והמקומית, כנבחרות ציבור