לכאורה, יש הרבה סיבות להיות אופטימיים לגבי עתידן של נשים הנמצאות כיום במעגל הזנות. רק בדצמבר האחרון נחקק בישראל חוק תקדימי ופורץ דרך שאוסר הימצאות במקום המשמש למעשי זנות ומטיל קנסות על הזנאים. אלא שלצערנו הפערים בין החוק למציאות עדיין מציבים את הנשים שמתפרנסות מזנות בתחתית שרשרת המזון של החברה הישראלית.
אחד המיזמים שמנסים להילחם במצב הזה הוא "המכללה", בית ספר מיוחד שמספק בשלוש השנים האחרונות הכשרה מקצועית לנשים שורדות זנות ואלימות, שהקימו לפני שלוש שנים טל חמווי גרנות ואיריס שטרן לוי, שקיבלה ביום שני האחרון את פרס זוסמן-ג'וינט בקטגוריית מניעת התעללות באוכלוסיות מוחלשות וחסרות ישע, המהווה מעין מקבילה של פרס ישראל על עשייה חברתית.
"זו מלחמה יומיומית, כמו גמילה מסמים"
השתיים נפגשו לראשונה לפני כמעט עשרים שנה, כשחמווי-גרנות הגיעה להתראיין במרכז הסיוע לנשים שבו שימשה אז שטרן-לוי כרכזת מתנדבות, והשתיים התחברו. "אי השוויון בין גברים לנשים הוא מה שמפעיל אותי", אומרת חמווי-גרנות, "כל חיי אני אקטיביסטית פמיניסטית, והמטרה בחיים שלי היא למצוא את הפלטפורמה שבה אני אוכל לבטא את זה הכי טוב. עם השנים התחדדה אצלי התפיסה שחוסר השוויון מתנקז לזנות. נשים שעוסקות בזנות הן מהסובלות הגדולות ביותר בפטריארכיה, והתופעה הזאת היא סרטן חברתי עם הרבה מאוד גרורות. זו לא בעיה רק שלהן – זו בעיה חברתית שגולשת להרבה תחומים שפוגעים בכל אחת מאתנו, וזה תמיד הפריע לי. זה מדאיג אותי בעיקר בתור אימא, כי לא ייתכן שאנחנו חיים בעולם שבו זנות היא דבר הגיוני, ואישה יכולה ללכת ברחוב ושאדם רנדומלי ישאל אותה כמה היא לוקחת לשעה".
מתוך התפיסה הזאת, הבינו השתיים שהן רוצות לפעול למען נשים בזנות, והחליטו לבדוק איזה פיתרון יקדם אותן ויסייע להן להיחלץ מהמעגל שבו הן שבויות. לאחר בירור קצר, הן גילו שרוב הסיוע לנשים בזנות מתמקד בטיפול נפשי ופסיכולוגי. "אמנם יש רכזת תעסוקה והשמה, אבל אין מענה מערכתי ליום שאחרי השיקום", מסבירה חמווי-גרנות, "צריך להבין שזה תהליך שלא נפסק לעולם, זו מלחמה יומיומית, כמו גמילה מסמים".
הן הגיעו למסקנה שכדי להוציא אישה מעולם הזנות, צריך לתת לה מענה תעסוקתי רחב – הן מבחינת פרנסה והן מבחינת מיצוי אישי, אבל גילו שהבעייתיות מתחילה בכך שהן מתקשות לבקש סיוע ממערכות הרווחה. "התפיסות כלפי זנות קשות, ומדובר באוכלוסייה מודרת שמתביישת בעיסוק שלה", מסבירה חמווי-גרנות, "אישה לא תספר שהיא עוסקת בזנות, כי היא לא רוצה שייקחו לה את הילדים".
כך הן הגיעו לבסוף לרעיון של "המכללה", שבה אותן נשים, חלקן ללא השכלה, מקבלות לא רק הכשרה תעסוקתית, החל מלימודי קרוא וכתוב ועד הכנה לראיון עבודה ובניית קורות חיים, אלא גם נחשפות לעולמות תוכן חדשים, רוכשות מיומנויות בתחומן וזוכות להערכה. "אנחנו לא פועלות ממקום טיפולי או פסיכולוגי, אלא נלחמות באי שוויון ומקדמות פמיניזם. כל כך הרבה נשים עוסקות בזנות כדי שיהיה להן מה לאכול או איך לשלם על הלימודים של הילדים שלהן, לתת לזה לגיטימציה יכול להוביל לזה שאם יום אחד אני אהיה במצוקה כלכלית, זו תהיה הברירה שלי".
"תלישות שהיא בלתי נתפסת"
הנחת העבודה של השתיים הייתה שככל שאישה משתלבת יותר טוב בעבודה, כך יש לה סיכוי גדול יותר להישאר מחוץ לזנות. "יש לזה גם הוכחות בשטח, והאמת שזה רלוונטי לכל אחת מאיתנו שמחפשת להרגיש סיפוק והערכה בעבודה", אומרת חמאווי גרנות, "הבעיה היא שנשים לרוב לא מגיעות לזנות מסביבה תומכת שאמרה להן כמה שהן מסוגלות ומוכשרות, והשנים בזנות בטח לא מעצימות אותן. כשנוספות לזה גם הבירוקרטיה והחברה שסוגרות להן דלתות, נוצרת אצלן הרגשה נוראית שאין להן מקום בעולם. רצינו להיות הגשר שעוזר להן לשים רגל על המדרגה הראשונה בדרך לעצמאות כלכלית והשתלבות בחברה, כי אי אפשר לצפות מאישה לעשות תהליך כזה לבד".
את הגשר הזה הן יצרו בעזרת "המכללה", שבה מתקיימים קורסי הכשרה מקצועיים, שאותם מעבירות מנחות שמגיעות ללמד את הנשים בחינם או בהתנדבות בהכשרות וקורסים בשלל תחומים, בהם טבחות, טיפול לגיל הרך, בניית אתרים, מזכירות וניהול משרד ועוד. "הקורסים בכוונה לא תובעניים, כי בשלב הנוכחי של החיים שלהן, זה מה שהן יכולות לעמוד בו", מסבירה חמווי-גרנות.
התהליך מתבצע בשיתוף עם מרכזי שיקום, שהנשים שמגיעות אליהם כבר הצהירו שהן רוצות לצאת ממעגל הזנות. עד היום התקיימו במכללה 31 קורסים שבהם השתתפו כמאה נשים, שלעיתים קרובות מבקשות את נושאי הלימוד בעצמן. "קורס הום סטיילינג, למשל, נפתח בעקבות מפגש של איריס עם אישה בזנות שסיפרה לה שזה החלום שלה, וקורס חקלאות אורבנית קם בעקבות חלום של אחת הנשים להקים חווה", אומרת חמווי-גרנות.
מעבר לקורס המקצועיים, "המכללה" מציעה גם קורסים למיומנויות נוספות כמו אנגלית, עברית, יישומי מחשב, שימוש באימייל ועוד. "אחת התלמידות שלנו היא פליטה, שסיפרה שבזכות הקורסים האלו היא הצליחה לקבוע תור במרפאה. זו תלישות שהיא בלתי נתפסת", אומרת חמווי-גרנות.
"זה מרגש למכור נעליים ולא את הגוף שלך"
במכללה אין כמובן תנאי קבלה, לאור העובדה שחלק מהנשים שלומדות בה לא סיימו אפילו בית ספר, וכל קורס עולה לתלמידות 50 ₪ בלבד, שהם למעשה דמי רצינות. בסיום הקורס הן מקבלות תעודה מכובדת, שליתים קרובות היא התעודה הראשונה שקיבלו בחיים. "סיום הקורס הוא אחד הרגעים המרגשים", מספרת חמווי-גרנות, "כל התלמידות מגיעות עם המשפחות שלהן, עם הילדים, לפעמים אפילו עם בני הזוג האלימים שלהן. זה רגע מרגש מאוד עבורן".
חלק מבוגרות המכללה מצליחות להשתלב בסיום הלימודים בתחום שלמדו, וגם אלו שלא, מצליחות למצוא עבודות אחרות שמספקות להן משכורת קבועה שמאפשרת להן למצוא מקום מגורים להן ולילדיהן.
מבחינתן של שטרן-לוי וחמווי-גרנות, למרות התובענות של הפרויקט, התוצאות בשטח גורמות לכל המאמצים להיות שווים. "אתמול הייתי בהרצאה שבה הסבירו לנשים על האופציות שלהן באקדמיה, ופתאום הן גילו שכל אחת יכולה ללמוד, גם בלי תעודת זהות", מספרת חמווי-גרנות, "זה היה מדהים לראות את ההתרגשות שלהן רק מלחשוב על לימודים שמעניינים אותן. חלקן עדיין עוסקות בזנות ומגיעות ללימודים פצועות. זה אבסורד שמצד אחד הן חולמות ללמוד באקדמיה, ומצד שני מטפלות בחבלות מהזנות. הן מבינות שידע זה כוח, ולכן חשוב לנו להנגיש להן את המידע וליצור אצלן חוויה חיובית, בתנאים שמתאימים להן, כנשים עם הפרעות קשב וריכוז, פוסט טראומה והיסטוריה מצוקתית.
"אחת הנשים שלמדה אצלנו בקורס מכירות אופנה סיפרה לנו שזה מרגש למכור נעליים ולא את הגוף", היא מספרת, "אחרת אמרה שהיא מרגישה כמו תינוקת שנולדה מחדש וצריכה שייתנו לה יד ויגידו לה מה קורה. אחרי שנים של אלכוהול וסמים הן לא חשבו שהן יצליחו אבל בזכות העידוד והתמיכה הן מצליחות".
"אם אנחנו בעד העצמה כלכלית לנשים, זה כולל גם אותנו"
השתיים מנהלות את "המכללה" במשרה מלאה, ומשקיעות את רוב זמנן בגיוס כספים, מנחות מתנדבות ותרומות אחרות, כמו חללי לימוד וחומרים לקורסים השונים. לא מעט פעמים הן מוצאות אותן גם מסייעות לנשים במשברים כלכליים ואחרים שהן חוות בחייהן האישיים.
אמנם "המכללה" היא כבר שלוש שנים עמותה רשומה, אבל המטה המרכזי שלה הוא עדיין עמדת מחשב שהשתיים שוכרות בבית העם בתל אביב. "זה הנדל"ן שלנו", צוחקת חמווי-גרנות, אבל לדבריה העובדה שאין לעמותה מקום משלה מעכבת אותה מלגדול. "עבור כל קורס שנפתח צריך לחפש מחדש מקום, וזה גם לא מאפשר לנו להעמיק את הקשרים החברתיים או לתת את הפינה החמה שהיינו רוצות לתת לנשים מעבר לשעות הלימודים".
בימים אלה השתיים מנסות ליצור שיתוף פעולה עם גופים מדיניים שונים כדי לקבל גיבוי לפעילות המכללה. "השאיפה היא למצוא מימון קבוע, הכרה ממשלתית שתהפוך את המכללה למקום עצמאי כלכלית, שיהווה בית ויאפשר גם לנו להתפרנס ממנה ולשלם לנשות המקצוע שמגיעות ללמד, כי אם אנחנו בעד העצמה כלכלית לנשים, זה כולל גם אותנו", אומרת חמווי-גרנות, "החזון שלנו הוא שכולן יוכלו ללמוד במכללה הרבה נושאים ומיומנויות, כמו באקדמיה. בינתיים הנשים עושות אצלנו את ההכשרה הראשונה שהכרחית, והדבר הזה הוא לא פחות ממטורף. זה מדהים לראות מה קורה לאישה שמקבלת את ההזדמנות, המילה החמה, ההבנה והתנאים שהיא צריכה".