כשניר כהן (35) מאבו-גוש התחיל ללמד לפני כשנתיים וחצי בתיכון "ליפתא" בירושלים, הוא לא ידע שהוא בדרך לשנות עולמות. אחרי שנים של עבודה בתיכונים לנוער נושר, הוא הגיע לתיכון עירוני אמנותי לנוער נושר, שאליו מגיעים תלמידים שלא מצאו מסגרות אחרות בעיר או לא הסתדרו בהן, ומקבלים בו "הזדמנות שנייה". הוא הגיע לשם על תקן מחנך ומורה להיסטוריה ומוזיקה, אבל אחרי תקופה במקום הוא מצא את עצמו מייסד ביחד עם המנהלת, ובסיוע מבחוץ, נגרייה של עבודות עץ תוצרת התלמידים, אותה הם תורמים לבית האבות הסמוך.
"מאז ומתמיד אהבתי ליצור, ובשנים האחרונות התחלתי לעבוד בעץ", מספר כהן איך הכל התחיל, "עם הזמן גיליתי שהעבודה הזאת מאוד יצירתית ושיש בה מימד מרפא, מה שהופך אותה למתאימה בדיוק לבני הנוער אצלנו בתיכון".
תקופה ארוכה חשב כהן איך להוציא את הרעיון לפועל, עד שנמצאה המסגרת שהתאימה לו בדיוק: באותה תקופה השיקו "ביתא מחנכים", זרוע החדשנות החינוכית של עיריית ירושלים בשיתוף הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות את תכנית "תכל'ס – חדשנות שצומחת מהשטח", שמטרתה הייתה לפתח בעזרת אנשים בשטח יוזמות ייחודיות לשינוי הפדגוגיה בבית הספר בהתאמה לתלמידים ולקהילה. ברגע שמנהלת התיכון שמעה על היוזמה, היא חיברה אליה מיד את כהן.
"אירוע מרחיב לב, קירוב לבבות בין-דורי"
השנה החלה הנגרייה לפעול לראשונה בתיכון, שכולל כ-50 תלמידים וכ-15 אנשי צוות. חלק מהתלמידים לומדים בנגרייה קורס שנתי בנגרות בחלק ממערכת השעות שלהם, שמעניק להם כלים וידע בסיסי ומעמיק שיאפשרו להם לעבוד במקצוע בהמשך. תלמידים אחרים מגיעים לנגריה כדי לקבל טעימה של כמה מפגשים מעולם הנגרות במסגרת שעות המחויבות האישית שלהם.
לאחר שהנגרייה החלה לפעול, החליטו כהן וצוות התיכון למצוא מקום שיוכלו להעניק לו את התוצרים של התלמידים, כדי שהם יוכלו לחוות גם נתינה ועשייה שהיא לא עבורם אלא עבור מישהו אחר. כך נוצר עוד חיבור מרגש, הפעם בית האבות הסיעודי "נופי קטמון", ששוכן ממש בסמוך לתיכון.
תחילה נפגשו התלמידים עם הקשישים בבית האבות. "זה היה מפגש אנושי מסקרן. זה לא היה פשוט, אבל אין ספק שזה היה מעצים", מספר כהן, "התלמידים יצרו איתם קשר, ועשו סיור במקום ובחדרים כדי לראות בשטח מה יהיה הכי טוב לקשישים, מה הם הכי צריכים ומה יקל עליהם ויעשה להם שמח".
בסופו של דבר, לבקשת הקשישים החליטו התלמידים לבנות להם מתלים למעילים ומדפים לעציצים – וחזרו לנגריה כדי להתחיל לעבוד. הם פירקו משטחי עץ, שייפו, ליטשו, הדביקו, עשו הכל – מלבד הצביעה. את החלק הזה החליטו התלמידים שהם רוצים לעשות ביחד עם הקשישים, והגיעו עם המדפים כשהם לא צבועים לבית האבות. "זה היה מאוד מרגש", אומר כהן, "עבור הרבה תלמידים מדובר בחוויה ראשונה של נתינה ומפגש ראשון עם אוכלוסייה של קשישים. הם עברו תהליך מקצועי של הבנת צורך של לקוח ומגבלת תקציב, אבל אין ספק שהיה פה גם רובד ערכי. זה היה אירוע מרחיב לב, קירוב לבבות בין-דורי, הקשישים ממש התרגשו".
"הבנתי את המשמעות של החיבור"
גם התלמידים עצמם מעידים שנפתח בפניהם עולם חדש. "למדתי בנגריה המון דברים חדשים שלא חשבתי שאעשה או אחווה אי פעם", אומרת נטע קורונה, תלמידת כיתה י"א שמשתתפת בפרויקט, "המעורבות החברתית שהייתה חלק מזה הייתה חוויה מרגשת וכיפית בשבילי. בהתחלה למדתי את המלאכה עצמה, מה זה בכלל נגרות, איך בונים דברים. בהמשך, כשנפגשנו עם הקשישים, למדתי לנהל דו שיח עם אנשים מבוגרים. זה היה דבר שנרתעתי ממנו מאוד, אבל אחרי הפעילות המשותפת הבנתי את המשמעות של החיבור, ועם זה הגיעה ההנאה של מהפעילות החברתית. מה שהתחיל כחוויה קשה עבורי התגלה כדבר חשוב ונחמד בסופו של דבר".
לדברי כהן, הם עדיין לומדים איך לנהל את הפרויקט בדרך הכי נכונה תוך כדי תנועה, "אבל בינתיים התוצרים מדהימים", הוא אומר, וכבר יש לו מסקנות. "אני רוצה שכולם יבינו שלפעמים חלומות מתגשמים. טוב שיש יוזמות מבורכות שמוציאות את החלומות לפועל ואפשר להגשים דרכן רעיונות יצירתיים שמשפיעים טוב על הסביבה הקרובה. זה מאפשר לראות שהרשימה של הדברים שאפשר ללמד דרכם תמיד בתהליך של התרחבות. יש בחינוך מקום רחב מאוד לפנטז ולחלום, וכשהרצון ברור וחזק, אז הכל אפשרי".