אולי לא כל כך נעים להכיר בזה, אבל מסתבר שבישראל 2018 תקרת הזכוכית של המין הנשי באקדמיה עדיין לא נופצה. בניגוד לפוליטיקה או הכלכלה, שם כבר אפשר לראות ניצנים של שינוי, באקדמיה יש אחוז נמוך יחסית של חוקרות, והן נאלצות להיאבק כדי לממש את עצמן בסביבה גברית ברובה. כיום הרוב המוחץ של החוקרים שנמצאים בתפקידי מפתח הם גברים, כאשר רק אחוזים בודדים מייצגים את המין הנשי באקדמיה בארץ.
אבל יש מי שמסרבות לקבל את המציאות כפי שהיא, ומתעקשות לחולל שינוי גם בזירה האקדמית. לרגל יום האישה הבינלאומי שמצוין היום (ה') ברחבי העולם, החלטנו לספר עליהן – חברות הפורום לחוקרות במכון טרומן שבאוניברסיטה העברית, שנוסד בשנת 2014 מתוך ההבנה שבעולם האקדמי הגברי והקשוח, רשת חברתית של חוקרות עשויה לתרום להתפתחות ולהישרדות של החוקרות באקדמיה. לכל אחת מעשרים הנשים בפורום יש סיפור חיים מרתק, שחושף את הקשיים בדרך לשבור את תקרת הזכוכית. אחת מהן, למשל, היא חוקרת ערבייה עיוורת, שמכהנת גם כשופטת.
מי שיזמה את הקמת הפורום היא פרופסור דליה גבריאלי-נורי, עמיתה חוקרת במכון טרומן, חוקרת אי שוויון חברתי ומרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה. בין כל אלו היא גם אימא לבת שמיישמת את כל מה שאימא פועלת למענו – סטודנטית להנדסה שממש היום מקבלת תעודת הצטיינות מרקטור אוניברסיטת תל אביב.
"העולם האקדמי הוא גברי, רווי בדידות ולא שקוף"
לאורך השנים עסקה פרופסור גבריאלי-נורי בתחומים מגוונים ביותר. היא התחילה בלימודי משפטים, המשיכה לתורת הספרות ולימודי ביטחון, את הדוקטורט כתבה בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב ולבסוף השתלמה כחוקרת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה בחוגים ללשון ומזרח תיכון. מחקריה עוסקים בנושאים על התפר שבין תרבות ישראלית לביטחון.
אז איך בעצם נולד הרעיון לפורום חוקרות נשי?
"הפורום נולד ממפגש של שלוש חוקרות: ד"ר אורנה כהן, ד"ר דבי בביס ואנוכי. ביחד עם נעמה שפטר, המנהלת האקזקוטיבית של המכון, חשבנו מה יכול לקדם את חוקרות המכון. התחושה שהובילה אותנו לכך היא התחושה שהעולם האקדמי הוא גברי, רווי בדידות ולא שקוף. כל אחד, ובמיוחד כל אחת, צריכה לסלול לעצמה את הדרך. לפעמים העולם האקדמי כל כך תובעני עד שלא נשארת כמעט אנרגיה להביט לצדדים ולהיות ערניים לחוקרות צעירות שמתמודדות עם קשיים".
"אין כמעט רשתות חברתיות ממוסדות של חוקרות שמקדמות ותומכות זו בזו", מוסיפה גבריאלי-נורי, "ברוב וועדות הקידום יושבים גברים, רוב הפרופסורים ומרבית ראשי החוגים הם גברים וכן הלאה. הרגשנו שיש צורך ליצור רשת חברתית חמה, תומכת ומפרגנת שבה חוקרות בכירות יוכלו לעזור לצעירות".
מדוע כל כך חשוב לעודד נשים באקדמיה?
"העובדות היבשות מראות שברמת התואר השני יש רוב בולט לנשים, וגם בדוקטורט יש יותר דוקטוריות מדוקטורים. אבל המספר הזה משתנה באופן חד כשמדובר בדרגים הבכירים – באוניברסיטה העברית, שהמצב בה נחשב טוב בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות, רק שלושים אחוז מהמרצים הבכירים, הדרגה שלפני פרופסור, הן נשים, ורק 14 אחוז הן בדרגת פרופסור מן המניין, הדרגה הבכירה ביותר. הנתון הזה מדבר בעד עצמו".
ואכן, התחושות של אותן חוקרות לא היו מנותקות מהמציאות. אחת הסיבות המרכזיות לכך שייצוג הנשים בפסגה האקדמית נמוך כל כך הוא מה שנקרא "תקרת הפוסט-דוקטורט". זה מחסום מוכר בתחום – כדי להתקדם באקדמיה בישראל יש צורך בפוסט-דוקטורט מחו"ל. אבל בעוד שגבר חוקר יכול לנסוע עם משפחתו בקלות יחסית, אישה חוקרת עומדת לעתים קרובות בפני החלטה קשה במיוחד: האם להשאיר את ילדיה הצעירים בארץ ולנסוע לבד? האם לוותר ולעשות פוסט-דוקטורט בארץ?
"אני נסעתי לעשות פוסט-דוקטורט באוניברסיטה של ברקלי בקליפורניה והשארתי כאן שני ילדים בני שבע ו-12 עם אבא שלהם ועם אימא שלי", מספרת פרופסור גבריאלי-נורי, "הייתה לי רשת משפחתית תומכת במיוחד. אחת לחודש נסעתי שלושים שעות כדי לראות את ילדיי. זה היה קשה, אבל הפוסט-דוקטורט בברקלי היה נפלא ומעשיר, ובלעדיו לא היה לי סיכוי להתקדם. ילדיי ביקרו אותי בברקלי והיה לי חשוב להראות להם מקרוב איפה אימא נמצאת ומה אני בדיוק עושה".
פורום החוקרות יושב תחת מכון טרומן, מהי מהות המכון הזה בעצם?
"מכון טרומן, שבו חוקרת פסופסור גבריאלי-נורי מאז 2011, הוא המכון הגדול ביותר במזרח התיכון לקידום השלום. "הפורום תורם לחוקרות בדרכים שונות,, היא מסבירה, "קודם כל בדרכים מעשיות. למשל נפגשנו עם נשות תקשורת שיעזרו לנו להבין איך להנכיח את עצמנו בתקשורת. מדברים הרבה על תת ייצוג של נשים בפוליטיקה, בתקשורת ואפילו בקורס טיס, אבל תת הייצוג של נשים באקדמיה זוכה לפחות נראות, אולי כי החיים האקדמיים לא זוהרים, אלא חיים של עבודה סיזיפית במעבדה, רחוק מאור הזרקורים".
"הפורום מקדם גם מפגשים מעשיים שעוסקים בפרסום אקדמי, בכתיבת ספרים וביצירת קשרים בינלאומיים", מוסיפה פרופסור גבריאלי-נורי. "יש ערך פסיכולוגי רב ללמידה אחת מהשנייה, לתמיכה הרגשית, ליכולת ללמוד ולקבל השראה מנשים פורצות דרך כמו פרופסור נעמי חזן למשל, שהייתה האישה היחידה שכיהנה כראש מכון טרומן".
"השנים של הקידום האקדמי הן אלו שבהן אנחנו אמורות ללדת"
הסיוע והתמיכה מתקיימים לא רק בפורום הכולל, אלא גם בעזרת קשרים אישיים בין החוקרות הוותיקות לצעירות. "באופן אישי, לצד המחקר וההוראה אני עוסקת בקואוצ'ינג אקדמי" מספרת פרופסור גבריאלי-נורי, "אני נפגשת עם חוקרות וחושבת איתן על אסטרטגיה להתקדמות מחקרית ולקידום הקריירה שלהן. חוקי העולם האקדמי אינם כתובים בשום מקום ואין תחליף לניסיון. אני בעצמי עברתי בצעירותי תהליך ארוך – במשך עשר שנים הייתי עורכת דין, ובהדרגה עברתי לאקדמיה. העולם המחקרי שבה אותי – חירות המחשבה, היכולת להגביה עוף ולהיות בחזית המדע והמחקר הם בבסיס החיים האקדמיים, ויש בהם קסם ועושר שאולי אין במקצועות אחרים".
"אני שוב ושוב נתקלת בצורך לעשות בחירות קשות, כי השנים הרלוונטיות לקידום אקדמי הן בגילאי שלושים-ארבעים, ואלה בדיוק השנים שבהן אנחנו אמורות ללדת ולגדל ילדים. אני מנסה לעזור בקבלת החלטות מושכלת שמאזנת בין הצרכים הנשיים האישיים והאקדמיים. אני מרגישה שיש צורך אמיתי של חוקרות צעירות להיעזר בחוקרות הוותיקות".
ומה השאיפות להמשך? איך היית רוצה לראות את הפורום בעוד כמה שנים?
"בתחילת הדרך הפורום היה פתוח רק לחוקרות ממכון טרומן. אחר כך פתחנו את ההרצאות לחוקרות מכל הפקולטות, ולבסוף הזמנו חוקרות מכל המוסדות האקדמיים בארץ. יש שם נשים יהודיות וערביות, חרדיות וחילוניות, ותיקות ועולות חדשות, וזו באמת הזדמנות טובה להזמין כל חוקרת בארץ, כולל פרופסוריות, להצטרף לשורותינו. אני רוצה לחשוב שמכאן תצא בעוד כמה שנים בשורה חברתית חשובה: שחוקרות ותיקות יהיו מודעות לצורך לתמוך בחוקרות צעירות, ושאי השוויון במשרות אקדמיות ובקידום האקדמי יהיה נחלת העבר. האקדמיה היא מקום עם כוח השפעה רב מאוד, ואסור בשום אופן להפקיר אותו".
ולסיום, מה את מאחלת לחברה הישראלית לרגל יום האישה?
"הייתי רוצה לאחל לכולנו שפרס ישראל הבא יוענק למספר שווה של נשים וגברים".