המחאה של קהילת הלהט"ב על חוק הפונדקאות המפלה, והמחאה הציבורית הרחבה שהצטרפה אליה, הפכה במידה רבה בימים האחרונים למאבק בין ערכים ליברליים לבין ערכים דתיים, ויש כבר מי שהכריזו עליה בתור התקוממות חילונית כנגד הכפייה הדתית שהולכת וגוברת במדינה.
אבל בשני הצדדים קיימים גם קולות מתונים יותר, שמאמינים שלא חייב להיות מתח בין עולם המסורת הדתי לבין המאבקים על זכויות אדם הליברליות. אחד מהם הוא הרב בני לאו, רב בית כנסת הרמב"ן בירושלים ועמית במכון הישראלי לדמוקרטיה.
"המלחמה הזו הפכה להיות חרב, שצד אחד שלה אומר כבוד האדם, והצד השני אומר כבוד התורה, וכאילו אי אפשר לחיות יחד", הוא אומר, "בתודעה קיימת ביניהם מלחמה, אבל אני כופר במלחמה הזו. הערכים החשובים ביותר לחברה ליברלית יונקים מתוך התורה, שבה נמצא הרעיון הכי גדול של הליברליות – שהאדם נברא בצלם אלוהים, וחובתו לשמור על צלם האלוהים של כל אדם".
בעיניך פונדקאות של זוג הורים הומואים או לסביות לא פוגעת בהלכה?
"זה כאילו ברור מאליו שהדתיים יהיו נגד, ואני שואל – למה? למה אדם דתי צריך להתנגד לפונדקאות להט"בית? אם החוק אומר שאנחנו מאפשרים לשני אבות או לשתי אימהות להביא ילד לעולם, איפה הפגיעה בתורה? התורה דוגלת ברעיון של איש ואישה שמביאים יחד ילד ומקימים משפחה – על זה אף אחד לא מתווכח. זה המודל האידיאלי של התורה, והיא לא מכירה שום מבנה אחר. עכשיו באים אישה או איש ואומרים – אני רוצה לממש את האבהות או האימהות שלי. למה זה נוגד את התורה? למה לא לאמץ את הרעיונות של משפחה ושל מימוש האבהות או האימהות? אם אדם רוצה לממש את האבהות שלו בגלל כי הוא הומו או לסבית – שמדינה תאפשר לו. למה יהודי דתי צריך להפריע? למה להתערב בחופש של האדם?"
ומה יגידו לך אותם הרבנים שמתנגדים?
"שאני משחית את הארץ, שחקיקה שמאפשרת משפחות כאלו הופכת את המדינה לתועבה, אבל מימוש הפונדקאות לא מגיע באמצעות משכב זכר, אלא באמצעות מפגש של ביצית וזרע של גבר ואשה. מי שנלחם נגד הפונדקאות לא נלחם רק בקהילה הלהט"בית, אלא נלחם על מבנה המשפחה בישראל. אם היהדות הדתית תנצל את החוק כדי לשמור על יהדות המדינה, היא תפסיד ולא תרוויח. בכל מקום שהיהדות הדתית ניסתה את כוחה בחקיקה, היא הביאה נזק ולא תועלת. למשל חוק שמירת החמץ בפסח – יותר יהודים שמרו על חמץ לפני החקיקה מאשר אחריה. החקיקה הוא אמצעי להשתמש בו כשאין ברירה, אבל היהדות בישראל היא עמוקה, ורוב היהודים בארץ מסורתיים, כל אחד לפי דרכו ואמונתו. כשאתה מחוקק, אתה גורם לאנשים להתנגד והופך אותם לאויב במקום למחנה תומך, והיהדות נסדקת מבפנים".
בעיני הרב לאו, התזמון של הקרע הזה בישראל כאוב במיוחד. "יש פה שפה של מלחמה – ובמלחמה כולם מפסידים. לא היהדות, לא מדינת ישראל ולא האזרחים מתחזקים. אנחנו מדברים בתשעה באב, יום החורבן הכי גדול, ולא יכול להיות שאנחנו בוכים על השריפה הכי גדולה שהייתה אי פעם, ומבעירים שריפה אחרת ביום הזה. היהדות הדתית מתגוננת, היא מרגישה שהרוחות הליברליות פושטות, והחקיקה הזו באה מתוך פחד על הזהות היהודית של המדינה, אבל התפקיד שלנו הוא להסתכל בעין טובה על המציאות ולהפסיק להיבהל. החרדה משתקת".
איך אתה מסביר את זה שאתה בדעת מיעוט?
"אני לא יודע אם אני בדעת מיעוט. יש אווירה תקשורתית ופוליטית מוקצנת. אין לי ספק שבנט ואיילת שקד ועוד אנשים מתוך הבית היהודי, שאני מדבר איתם באופן אישי, הם כל כך מסכימים איתי. אבל כשהם נמצאים בקונסטלציה פוליטית, הם מיישרים קו עם קבוצות יותר קיצוניות, שמחייבות אותם לעשות את זה. המחירים שפוליטיקאים משלמים הוא באמונות האישיות שלהם. אני משוכנע שכל מי שתראייני שלא קשור לזירה הפוליטית ידבר על החתירה לאחדות ולעשיית הטוב ולא בעד המלחמה. אני באמת חושב ככה. אני לא מרגיש במיעוט".
אתה מקבל את התהודה לזה גם מהקהילה בבית הכנסת שלך?
"לגמרי. היו זורקים אותי אם היו חושבים אחרת. אני כבר הרבה שנים בקהילה עם אנשים דתיים אורתודוקסיים שמכירים את דעותיי ומרוצים מהן. לא רק בגלל תשעה באב, אלא כדרך חיים, אנחנו צריכים להפסיק לבזבז את הזמן בהתעסקות בכעסים".