מערכת החינוך בישראל סופגת ביקורות קשות מכל עבר – על המורים העייפים שלא מתוגמלים כראוי, על הצפיפות בכיתות, על האלימות במסדרונות בתי הספר ובמיוחד על המערכת האטומה והקרה, שבמקום לראות את התלמידים רואה רק מספרים וציונים. אבל דווקא על רקע כל אלו, מורה אחת חושבת וגם פועלת אחרת – והפוסט שהיא כתבה השבוע הצליח לרגש מדינה שלמה.
צביה מורגנשטרן, מחנכת בכיתה ב' בירושלים, החליטה לספר בעמוד הפייסבוק שלה על האופן שבו היא רואה לנכון לחנך את דור העתיד – קצת פחות לפי הנורמות המקובלות לחינוך, והרבה יותר בדרך של הקשבה, הכלה, נתינה ורוך:
"בכיתה שלי (כיתה ב') אני מרשה לילדים לשבת על יד החברים שלהם ,אני גם מרשה לצאת לשירותים אפילו שלפני רגע הייתה הפסקה, אני מרשה לקחת דברים מהארון כיתה בידיעה ששומרים על הסדר, מרשה לשאול ממני עיפרון למי ששכח את הקלמר בבית (כי אני מאמינה שהילד/ה באמת לא מוצא עכשיו עיפרון) אני מסכימה לדחות "מבדק" כי לילד לא היה זמן להתכונן, מסכימה להאריך קצת הפסקה כי התפתח משחק כל כך יפה, מרשה לילדים לגזור תמונות מז'ורנלים ולתלות אותם על קיר הכיתה, כי בעיניהם זה יפה, מרשה לבקש ממני להקריא סיפור – גם כשהם כבר ב"ה יודעים לקרוא ופשוט בא להם רגע לא להתאמץ, מרשה לדלג על שאלות חופרות בספר חשבון, מרשה להתקרב ולשבת מול הלוח כשרוצים להעתיק מקרוב, מרשה לשבת על השטיח ואפילו להתגלגל בין מילוי כל התשובות בדף העבודה, מרשה לקחת קופסא כדי להכין בית לחילזון שמצאו עד שישחררו אותו בסוף היום, מרשה לבקש שנכין תה ביום חורפי ולא רק כשכואבת הבטן, מרשה לילד שבכה בבוקר להתקשר לאמא לספר לה שעכשיו הכל בסדר, מרשה לאחר לשיעור כי עזרו לילד אחר למצוא דבר שאיבד".
הפוסט מעורר ההשראה של צביה זכה לעשרות אלפי לייקים, תגובות ושיתופים, וכנראה לא רק מהורים לילדי בית ספר, אלא מכל אדם שנתקל בחייו באטימות כלשהי מצד עובדי המערכת, שהיו פעם בעצמם אותם ילדים. לדברי צביה, היא לא מגדלת סתם ילדים, אלא את בני האדם של העתיד:
"חשוב לי להשתדל להזכיר לילדים שלפני שהם ב"מערכת", הם בני אדם. שאם מי מתלמידיי יהיה פקיד שומה של ארנונה, ויקבל אותי אחרי שחיכיתי שעה וחצי בתור, הוא לא יגיד לי שבגלל שבצילום של חוזה השכירות מחוקה חצי מילה – אז "אין מה לעשות" ו"תבואי פעם נוספת", ושאם הם יהיו פקידים בתמ"ת, הם לא יחזירו מסמכים כי "הצילום קצת מטושטש", ואם הם יהיו מנהלי כוח אדם בקופת חולים, הם לא יתנו תור לפרוצדורות מלחיצות רק לעוד ארבעה חודשים, ואם יהיו רופאים שמבינים שעומד מולם מקרה כואב של לידה שקטה, הם ידאגו שהתהליך המייסר יתבצע במהירות ולא בעכבה פרוצדורלית של כמה ימים. ואם הם יהיו פקידים במשרד השיכון שלא מסתפקים בתעודת זהות בה כתוב "גרושה" וידרשו גם תעודת גירושין, הם לא יאמרו "מה אין לך את זה עליך?!" ו"לא, אין כאן אינטרנט (אלק) שנוכל לתת לך להדפיס משם "ואם מישהי תהיה מוכרת בחנות טויס אר אס, ואיזו אימא תשאל היכן השירותים כי הילדה בת השלוש פתאום צריכה – היא לא תענה לה ש"אין כאן שירותים" (אלק), ו"תלכי לקניון ממול", ואם אחת מתלמידותיי תהיה בוסית בחנות סטוק ענקית ותראה אישה בהריון שמבקשת שירותים - ואחת המוכרות כן מראה לה היכן השירותים במחסן, אחרי ששאר המוכרים אמרו ש"מצטערים אין" - היא כבוסית לא תצעק עליה ותבייש אותה לעיני כל הקונים. כל כך מקווה להצמיח בע"ה דור של מענטשים, שמרגישים את הלב פועם, ולא אנשים שננעלו, אולי שלא ברצונם, בסגידה ל"תפעול המערכת".
אלפי התגובות לפוסט היו מרגשות לא פחות: "זו תמצית החברה שלנו כיום – כל אחד שוכח שהוא בצד השני כשהוא בכובע של תפקיד חייו, במקום לזכור באמת שגם הוא עומד בצד השני לפעמים, ולא רוצה שיקריאו לו את התקנון, אלא יפעלו איתו לפנים משורת הדין, והדרך היחידה זו באמת דרך החינוך, ההכלה החברות", כתב אחד הגולשים.