בימים אלו מחכה למבלים שמגיעים לכולי עלמא בתל אביב תערוכה מרתקת של תמונות שצילמו בני גילם פחות או יותר, שמשקפות את חיי היומיום שלהם. אין שום דבר יוצא דופן בצילומים האלו, מלבד העובדה שהצלמים גרים בכל רחבי המזרח התיכון, הרבה מהם במדינות יריבות.
את התערוכה מובילה אורליה רודי, שנולדה וגדלה בארה"ב. הקשר שלה עם ישאל התחיל באופן די מקרי, כשהצטרפה לאביה הארכאולוג לחפירות בארץ בגיל 14, והתאהבה בישראל. "התחלתי לפגוש אנשים וללמוד על המצב באזור, וזה מה שסלל את הדרך למה שהחלטתי ללמוד כשהלכתי לקולג' – היסטוריה בדגש על המזרח התיכון והקונפליקט הישראלי פלסטיני", היא מספרת. כשסיימה את התואר, החליטה להמשיך ללמוד בישראל, ועשתה תואר שני באוניברסיטת תל אביב בלימודי מזרח תיכון, ותואר שני נוסף בביטחון ודיפלומטיה. "דבר אחרי דבר הוביל אותי לפה, ומעולם לא הסתכלתי אחורה", היא מחייכת.
בזמן הלימודים בישראל התחילה אורליה להתנדב בתנועת "יאללה מנהיגים צעירים", שהוקמה ב-2011 כפרויקט משותף של מרכז פרס לשלום וחדשנות ואירגון יאללה פלסטין. מטרת הפרויקט היא לעשות שימוש בעולם הרשתות החברתיות כדי לחבר בין צעירים וצעירות מרחבי המזרח התיכון, להעצים אותם להוביל אותם לעתיד טוב יותר. הצעירים שנבחרים לפרויקט צופים בהרצאות ברשת, שמכשירות אותם למעשה להיות עיתונאים אזרחיים. "המטרה היא ללמד אותם עיתונאות אזרחית וניו מדיה, להכשיר אותם להשתמש במדיה חברתית כדי להיות לספר את הסיפור של מה שקורה במדינות שלהם מנקודת המבט שלהם, מעבר לדברים שבפוליטיקה", מסבירה אורליה.
"העולם משוגע כרגע. את צופה בחדשות ומקשיבה לפוליטיקאים, והכל שלילי", היא אומרת, "זה ממלא בהשראה לראות שיש כל כך הרבה אנשים שמאתגרים את התפיסה הזאת ולא מוכנים להאמין למה שהמנהיגים שלהם אומרים ורוצים לגלות בעצמם, אז הם מושיטים ומדברים עם הצד השני, עם אנשים שהממשלות והתקשורת מלמדים אותם לשנוא, למרות שהם בעצם אנשים בדיוק כמוהם".
"זה דבר שאף אחד לא רואה מעזה"
אורליה שימשה כמנחה בתכנית, וקצת לפני שעזבה אותה עם סוף לימודיה, החליטה להרים את התערוכה, שאותה יזמנה ביחד עם מייסדת התכנית לעיתונות אזרחית.
למה בחרת דווקא בתערוכת צילומים?
"בתכנית כולם מתעסקים בכל המדיומים – כתיבה, צילום וגם וידאו. אבל יש סיבה שאומרים שתמונה שווה אלף מילים. אנשים יוצאים לבלות, ויש לידם גם גלריה עם צילומים יפהפיים, כך שזה טבעי, אתה פשוט נמשך לזה. חשבתי שזו תהיה הדרך הכי קלה לתפוס את תשומת הלב של אנשים. התמונות, כמו הכתבות, מספרות את הסיפור של המקומות שהצלמים מגיעים מהם. גם השם של התערוכה הוא through our eyes – דרך העיניים שלהם, ואני חושבת שזה ממש מתאים, כי אתה בעצם מסתכל על מה שהם רואים במדינות שלהם, ולדעתי זו הדרך הכי טובה להעביר את המסר".
זה מייצג את המצב במדינות?
"במשימה שלהם הם יכולים לבחור על מה הם רוצים שהצילומים שלהם יהיו, והרבה מהם פשוט מראים את הקהילות שלהם, הם מראים סוגיה, הם מראים אדם שממלא אותם בהשראה וזה שונה ממה שהתקשורת מראה. זה ממש דרך בעיניים שלהם, זה החיים שלהם".
"אחד הצילומים האהובים עליי הוא של בחורה מעזה, שצילמה את אימא שלה מבשלת. זה צילום ממש פשוט אבל יפהפה, והמסר הוא פשוט – זה אחד מהאנשים הכי נפלאים שאני מכירה, זו אימא שלי, והדרך ששלה לשדר אהבה היא דרך בישול. זה דבר שאף אחד לא רואה מעזה, כי כל מה ששומעים עליו זה הפצצות, מלחמה, חמאס, אבל יש שם אנשים שחיים את חייהם עם המשפחות שלהם והאימהות שלהם, שמבשלות להם.
היה צלם אחד מאיראן שהסכים לפרסם את הצילום שלו, אבל ברגע האחרון ביטל את ההשתתפות שלו בתערוכה, כי הצילום נמצא גם בבלוג האישי שלו, ואם הממשלה שלו הייתה מגלה שהוא קשור לזה, הוא היה בצרות. זה מובן, עבור ממשלות כאלו אם אתה קשור לישראל אתה אויב. הרבה מהאנשים האלו מסכנים המון בזה שהם משתפים פעולה איתנו, ולכן זה כל כך ממלא השראה".
זה לא קצת מוזר לא לדבר על הדברים הפחות נעימים שבחיים שלהם?
"יש התייחסות גם לזה. יש לדוגמה שתי תמונות של בחור מסוריה, של ילדים שמשחקים בתוך בניין מופצץ. עד 2012 הוא למד כימיה, אבל כשמלחמת האזרחים התחילה הוא היה חייב לעזוב את בית הספר. והתמונות האלו מראות את המציאות שלהם, והוא מתמקד עכשיו בצילום כדי להראות לעולם את המציאות שהוא חי בה. זו הבחירה שלהם מה הם מרגישים בנוח להראות – לפעמים זה פוליטי, לפעמים זה רע, לפעמים זה טוב, זה דרך העיניים שלהם, כאנשים אמיתיים. מקבלים פה את שני הצדדים, וזה חשוב לדעתי".
את מרגישה שהמסר הכללי של התערוכה הוא חיובי?
"אני חושבת שבאופן כללי התחושה היא בהחלט חיובית. היא פשוט מראה שיש אנשים אמיתיים ושפויים במזרח התיכון, ושזה הדור הבא. ואם יש אנשים כאלו, בין אם הם משדרים מסר טוב או רע, הם לא אנשים משוגעים ושטופי מוח. הם אנשים נורמליים שרוצים לעשות שינוי, ויש להם דחף לשנות בקהילות שלהם, וזה ממלא בתקווה".
אם האנשים האלו שמגיעים ממדינות יריבות, היו נפגשים עכשיו, את חושבת שהיה להם קל?
"כבר הצלחנו לארגן פגישות פנים אל פנים בעבר, וזה בהחלט לא תמיד קל. אחרי ההכרזה של טראמפ לגבי ירושלים, למשל, היו אנשים שעזבו את התכנית. זה לא תמיד מושלם, ושמח ואידיאליסטי. אבל אנשים מצטרפים לתכנית הזאת בידיעה שהם הולכים לדבר עם האויב שלהם. וזה בפני עצמו מדהים, כי הם מוכנים להושיט יד. הם עשויים לא להסכים אחד עם השני, אבל הם מקשיבים לצד השני, וזה הצעד הראשון. אז אנחנו לא מתכוונים לפתור את הקונפליקט, אנחנו לא אומרים שהכל מושלם וכולם רוצים שלום, אבל אנחנו אומרים שצריך להסתכל על האנשים כבני אדם ולנסות להבין למה הם מרגישים כמו שהם מרגישים, איך החיים שלהם נראים, ומשם אפשר להמשיך".
למה בחרת דווקא בכולי עלמא? הרי מדובר במקום שבאים אליו בעיקר אנשים צעירים כדי לבלות.
"רציתי לפנות לקהל הזה. התנועה הזאת נקראת "יאללה מנהיגים צעירים", והיא מכוונת לאנשים צעירים במזרח התיכון. כמובן שאנחנו רוצים תמיכה גם מאנשים מבוגרים יותר, אבל זה קהל היעד שלנו. אני מניחה שהארגון הוא מטבע הדברים פוליטי, אבל זו לא המטרה שלנו. המטרה היא פשוט להראות צילומים, ולהגיד – ככה האנשים האלו מרגישים, וכל אחד יכול לקחת את זה לאן שהוא רוצה".
את מרגישה שאתם מצליחים לשפר את המצב?
"אנשים תמיד שואלים אותי אם זה באמת משנה משהו, ואני אומרת – אם לא נעשה את זה, המצב בטוח לא ישתפר. כולנו מאמינים שככה העולם צריך להיות, המצב הטבעי שלנו הוא לחיות בשלום, לכבד ולאהוב זה את זה, אז חייבים להמשיך לעבוד בשביל זה. אני לא יכולה להגיד בוודאות שהכל יהיה מושלם, אבל אם נפסיק לנסות, זה בטוח לא יקרה".