לפעמים, ברגעים חסרי תקווה, נדמה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יימשך לנצח. זה מייאש, אבל מהצד השני – כל כך קשה למצוא פיתרון. קשה שלא לחשוב שאם רק שני העמים היו יכולים פשוט לסלוח זה לזה, מזמן כבר היינו יכולים להתפייס. אבל יכול להיות שאנחנו בכלל לא חייבים.

כחלק מפעילותה בעמותת JustSpirulina שעוסקת בתת תזונה בעולם המתפתח, הסופרת מיה סביר מלווה גם מדינות שעוברות תהליכי פיוס מורכבים. בשבוע הבא היא תשתתף במפגש תחת הכותרת "סכסוכים עולמיים הגיעו לקיצם – האם גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני פתיר?", ותבחן בו את האפשרות שלנו הישראלים להתפייס עם שכנינו, ממש כפי שקרה במדינות שבהן ביקרה.

אחד מהדברים שהכי הפתיעו את סביר במסע שלה היה ההבנה שלא צריך לסלוח כדי להתפייס. העבודה שלה הביאה אותה לדרום אפריקה ורואנדה – שתי מדינות שעברו תהליכי פיוס אחרי סכסוכים שנראו עד אז בלתי פתירים, והצליחו לצאת ממעגל הדמים. כפעילת שלום, הנושא היה קרוב לליבה, והמפגש עם החברות האלו שלח אותה לנסות לפענח את הנושא דרך הכתיבה, בספרה "על הפיוס", שבו ניסתה להבין מהו פיוס בעצם, והאם יש תנאי שהכרחי לקיומו.

הדבר הראשון והבולט היותר שסביר גילתה, היה שבשתי המדינות הפיוס מתקיים במרחב הציבורי. "כשהגעתי לדרום אפריקה זה היה עשרים שנה אחרי סיום שלטון האפרטהייד הגעזני והדכאני של המיעוט הלבן על הרוב שחור", היא מספרת, "זה היה אחרי שהסתיימו ההליכים הפורמליים של מנגנוני הפיוס, אבל הפיוס עדיין נוכח בכל מקום. כלומר, מדובר בתהליך ולא ברגע אחד. אנשים כל הזמן חוקרים אותו, שואלים שאלות לגביו, מבקרים אותו, מתקנים. גם ברואנדה, עשרים שנה אחרי רצח העם שבו נרצחו כמיליון איש במהלך מאה ימים, לאחר שהסתיים החלק הפורמלי של תהליך הפיוס, אנשים עדיין עוסקים בו, חיים אותו".


"סליחה היא לא תנאי לפיוס"

כאמור, אחד הדברים שהכי העסיקו את סביר לנוכח החברות שהצליחו לצאת ממעגל הדמים ולהתפייס, הוא הניסיון לזקק את התנאים הדרושים לכך. "פיוס זו בראש ובראשונה החלטה, לסמן אותו כמטרה, ואז להתחיל לעבוד כדי להגיע אליה", היא אומרת, "יש תנאי אחד שהכרחי לקיומו של פיוס והוא ההבנה ששני הצדדים בסכסוך לעולם ימשיכו להתקיים באותו מרחב, ולכן העתיד והאופי של המרחב הזה חייבים להיקבע במשותף, מתוך עמדה שוויונית. כשניסיתי להבין מהו פיוס גיליתי גם מה הוא לא, והופתעתי, כי מצאתי שכל מיני רכיבים שחשבתי שהם חיוניים לקיומו, הם לא תנאי".

כמו מה?
"למשל סליחה. היא חלק מהאקלים של פיוס והיא שאיפה, אבל לא תנאי. בדרום אפריקה וברואנדה פגשתי אצל אנשים את ההשלמה עם זה שיש דברים שקשה ואולי אפילו בלתי אפשרי לסלוח עליהם. רובנו יכולים להזדהות עם זה, לכל אחד מאיתנו יש משהו שלעולם לא נוכל לעבור עליו לסדר היום. והנה, בכל אחת משתי החברות האלה התרחש מעשה דרמטי – דור ההורים החליט לשנות את הגורל חסר התקווה עבור הדורות הבאים. בשני החברות הצליחו לעשות את זה כשבתוכן יש אנשים שלא סלחו על העוולות שנגרמו להם בסכסוך, או כי לא יכלו, או כי חשבו שזה לא מוסרי לסלוח. ובאופן מפתיע, אין בכך סתירה – הפיוס מכיל את האנשים האלו בתוכו, וקיומם לא גורע ממנו. הרבה פעמים זה מה שתוקע אותנו, שנצרבה לנו בתודעה אקסיומה שאומרת שחייבים לסלוח כדי להתפייס, ולפי ההיגיון השגוי הזה, המסקנה היא שאי אפשר להתפייס, אבל אפשר".

יש לך דוגמאות לזה מהשטח?
"פגשתי ברואנדה גבר צעיר שהיה בן 5 בזמן רצח העם, שבמהלכו, בין שאר הדברים שחווה, ראה את סבתו נרצחת באכזריות שלא תתואר מול עיניו. הוא הציג בפניי את השותף שלו, שהוא, מסתבר, לא רק בן השבט שביצע את הטבח, אלא גם בנו של הרוצח של סבתו. והם עובדים ביחד, חיים יחד, הם מאמינים שבשותפות שלהם הם יוצרים מציאות חדשה".

"בקייפטאון, דרום אפריקה, פגשתי מורה בתיכון באזור חקלאי עני. הוא סיפר לי על ילדותו ונעוריו בצל האפרטהייד ועל כל ההזדמנויות שפספס בשל היותו שחור, שמשפיעות גם היום על חייו ועל חיי ילדיו. הוא דיבר הרבה על הכעס שלא האמין שיוכל להתגבר עליו. אבל הוא הקשיב למנדלה, שהוביל את תהליך הפיוס ודיבר על החשיבות שבסליחה כדבר הנשגב והאנושי ביותר. הנקודה המעניינת היא שגם היום לפעמים הוא מרגיש שהכעס גואה בתוכו וקשה לו לקבל את המחירים ששילם. אבל אז הוא נזכר במילים של מנדלה ומוצא בתוכו שוב את היכולת להמשיך לעבוד בשביל להתפייס, גם אם הוא עדיין לא סולח".

"הסכסוך שלנו לא מורכב או קשה יותר"

הכעס הזה והקושי לסלוח מוכרים לנו. אז האם פיוס כזה אפשרי גם בישראל? לדעתה של סביר, בהחלט כן. "זה משהו שקשה לנו לדמיין כשאנחנו שרויים עמוק כל כך בתוך הסכסוך", היא אומרת, "הפער בין מה שראיתי באפריקה לבין המצב שלנו, שבו אפילו לא מדברים על פיוס, הימם אותי. מה שהקצין את זה עוד יותר היה שהגעתי לדרום אפריקה קצת לפני מבצע צוק איתן, והאווירה בארץ הייתה של 'אין ברירה' ו'אין עם מי לדבר'. לא המצאנו את זה, זאת אווירה שאפשר למצוא בכל מקום שבו יש סכסוך. פעם עוד דיברו אצלנו על שלום, אחר כך עברו לדבר על הסכמים, היום הביטוי השגור הוא ניהול הסכסוך, אבל על פיוס אף אחד לא מדבר. אנשים מסבירים את זה, ואולי מדויק יותר להגיד מתרצים, בכך שהסכסוך שלנו מורכב או קשה יותר. אבל אני לא חושבת שזה המצב. כל הסכסוכים סבוכים ומדממים, ומעשה ההתפייסות הוא תמיד קשה, כואב ותובעני".

אז מה צריך לקרות כדי שתהליך של פיוס יקרה גם אצלנו?
"מה שנדרש זה מהפך תודעתי, כלומר מרכז הכובד של התודעה שלנו צריך לעבור מהעבר וההווה אל העתיד, שבו נמצאים הילדים של כולנו, אלה שבמציאות הנוכחית פעמים רבות מדי מקריבים את חייהם במלחמות. שם נעוצה ההבנה שלא הם אלו צריכים להקריב את הקורבן, אלא אנחנו, ההורים. והקורבן הוא לעשות את מה שהוא לפעמים קשה מנשוא – להתפייס עם אויבינו. פיוס הוא מטרה נשגבת, אבל ההגעה אליו היא לא עסק רומנטי, זאת עבודה קשה וכואבת. אותם אנשים מדרום אפריקה ורואנדה חוו סכסוכים מזעזעים, ובכל זאת בחרו לשנות את מה שהיה נראה בלתי ניתן לשינוי. הם שיתפו אותי בזיכרונות, בכאבים, בלבטים ובתקוות, והיו לי לשיעור משמעותי. האמירה שפיוס זה משהו שעושים בשביל הדורות הבאים חזרה על עצמה עם כל מי שדיברתי, גם עם אנשים שתהליך הפיוס בחברות שלהם תבע מהם ויתורים קשים מנשוא".