אם תגיעו בימים אלה לבית הספר היסודי רמת החייל בתל אביב, לא תמצאו בו שלטים – כולם הוסרו ונשלחו לתיקון – תיקון מגדרי, אם תרצו: השלט בפתח חדר המורים יוחלף ל"חדר מורות", "חדר תלמידים" יוחלף ב"חדר תלמידים ותלמידות", והשלט "דחוף" יוחלף בשירותי הבנות ל – "דחפי" המתבקש.
החלפת השלטים לתקניים מגדרית היא רק צעד אחד, שמאחוריו עומדת אג'נדה שלמה שהולכת ומתרקמת בבית הספר הזה. בשנים האחרונות יזמה הנהגת ההורים כמה שינויים שמטרתם לעצב תודעה מגדרית רחבה ועמוקה יותר בקרב הילדים כבר בגילאי היסודי. "אנחנו בית ספר תל אביבי חילוני, שמאד רוצה לראות את עצמו כליברלי", מסבירה דפנה פייזר, אימא לשתי בנות, חברה בהנהגת ההורים, בעלת תואר שני במגדר ומי שיזמה את המהלך כולו, "אבל בפועל, בכל מה שקשור למגדר אנחנו רחוקים מאד מהתפיסה שהיינו רוצים לייחס לעצמנו. אנחנו תפוסים עמוק בתוך הגדרות עתיקות שכבר אין להן טיפת רלוונטיות, והתוצאה היא לרוב אפס מודעות".
דברים טבעיים שאצלנו פשוט לא קורים
כשדפנה מתייחסת למודעות מגדרית היא מדברת מתוך עולמה, שהיה עבורה דוגמה למציאות שיכולה להיות אחרת לגמרי. לפני שלוש שנים היא חזרה עם משפחתה מתקופת רילוקשיין בהונג קונג, שעיצבה לא מעט את התודעה שלהם בנושא: "בהונג קונג יש המון מודעות לעניין המגדרי. המון דברים שנחשבים לטבעיים שם, בארץ פשוט לא קורים". אחד הדברים האלו, למשל, הוא השתתפותן של בנות על בסיס קבוע בקבוצות כדורגל, ובספורט קבוצתי בכלל. גם חוגי לגו ומשחקי חשיבה, שבארץ נחשבים למעוזי בנים בלבד, שם הם מקום טבעי עבורן. "כשהבנות שלי חזרו לארץ וקיבלו לגו Friends, לגו לבנות, הן ממש התאכזבו", מספרת דפנה, "מעבר לזה שעולמות התוכן של המשחקים ממש מצומצמים, למשל בתי קפה ומסיבות, הם כוללים משמעותית פחות דברים שצריך להרכיב".
כשהמשפחה חזרה לארץ, הבנות, שאהבו מאד כדורגל ושיחקו בקבוצות בהונג קונג, לא מצאו את מקומן. הקבוצות בשכונה היו של בנים בלבד, וללא תמיכה ובנות נוספות, הן לא הרגישו בנוח להמשיך לשחק. מעבר לכך, בבית הספר שלהן, שבו התקיימה תכנית ללימודי העשרה, הן הבינו שהבחירה של השיעורים לא באמת הייתה נתונה בידיהן. "הבת שלי מאד אוהבת לגו ובהונג קונג הייתה בונה המון, אבל אז הסתבר שהחלוקה בין הקורסים הייתה חד משמעית: כל הבנות ללא יוצא מן הכלל הלכו לקורסים של ריקוד ודרמה, וכל הבנים הגיעו לחוגי הלגו ומשחקי החשיבה". הנתון הזה הדליק אצל דפנה נורה אדומה, והיא החליטה לפנות למנהל בית הספר, אילן קרן, שהבין מיד על מה היא מדברת.
תודעה שאנחנו עצמנו צריכים להרחיב
אילן ודפנה החליטו לתרום לנושא גם את הנהגת ההורים, ויחד הם יצאו לדרך משותפת. "אחד הדברים המרכזיים שזיהינו הוא שהבנות לגמרי מודרות מהמרחב", מסבירה דפנה, "כל השלטים פונים בזכר, הציטוטים במסדרונות ובכיתות הם של דמויות גבריות בלבד, בכיתות יש רק תמונות של גברים, וזה עוד לפני שראינו את החצר בהפסקה – יש רק בנים על המגרש".
הם פתחו בשורת מהלכים במטרה להחזיר את נוכחותן של הבנות, כך שגם הן עצמן וגם הבנים יקבלו אותן כשוות. הצעדים כללו את שינוי רשימת הקריאה בכיתות כך שחצי מהספרים יהיו כאלו שהדמויות הראשיות בהם הן נשים, וגם שיעורי ההעשרה השתנו - גם הבנים וגם הבנות יקחו שיעורי חובה בלימודי דרמה ושיעורי לגו כאחד, ללא הפרדה מגדרית. גם בפעילויות ההעשרה ההורית, שבהן הורים מגיעים לספר במה הם עוסקים, החלו להקפיד על שילוב אימהות שמרצות על הקריירה שלהן, ושינוי מרכזי נוסף הופיע בשפה של בית הספר: "מחקרים רבים מראים שההישגים של בנות שפנו אליהן בלשון נקבה עלו בצורה דרסטית", מסבירה דפנה, וכך הוחלט שתעודות ההערכה לבנות יהיו מנוסחות בלשון נקבה, ובמבחנים תופיע פנייה לשני המינים.
"בית הספר היסודי הוא בדיוק המקום לעצב את התודעה של הילדים, תודעה שאנחנו עצמנו צריכים להרחיב, כי גם אנחנו גדלנו על אותם ערכים שההורים שלנו העבירו אלינו", אומרת דפנה, ומספרת שהיוזמה זוכה לתמיכת ההורים מקצה לקצה: "נכון שהיו תגובות ספורות כמו 'למה צריך את זה' או 'למה רק בנות', אבל הן הרוב המכריע של ההורים תומך ורוצה לקחת חלק ולתרום".
במקביל לכל אלו, פתחה דפנה את קבוצת הפייסבוק הורים ומגדר, שמטרתה להעלות את השיח המגדרי. "עד כה הצטרפו לקבוצה כמאה הורים, והיא רק הולכת ומתרחבת", היא אומרת, "הקבוצה מספקת פלטפורמה לדיונים, תהיות, בעיות וסוגיות בכל מה שקשור למגדר והורות, ואנחנו חושבים בקול רם ביחד מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב".
דפנה מדגישה שהרבה פעמים מבלבלים את נושא המגדר עם פמיניזם רדיקלי, ומסבירה שלא בכך מדובר. "אי אפשר לבטל את ההבדלים הפיזיולוגיים בין גברים ונשים. אנחנו בנויים אחרת וטוב שכך", היא מחייכת, "אבל במצב שבו בנות מודרות מעולמות תוכן שלמים, אין מה להתפלא שבתיכון הן יבחרו פחות במגמות ריאליות, ומשם זה גם ימשיך הלאה לאוניברסיטה ולקריירה. יש גם לא מעט בנים שלא אוהבים לשחק כדורגל ויש להם העדפות אחרות, וגם הם זוכים ליחס מזלזל וכואב. בחברה הישראלית יש מודל גבריות מאד ברור ומצומצם - מודל הגבר-גבר הישראלי, הקצין הקרבי, הטייס, ומי שלא מתיישר לפיו זוכה ליחס בעייתי. כשאנחנו מחנכים את הילדים למודעות בנושא הזה, אנחנו מרחיבים גם את המודלים, הנשיים והגבריים כאחד, ומאפשרים לילדים ולילדות פשוט להיום מי שהם".