אם יש משהו אחד שבעלי כלבים משתדלים במיוחד שלא לחשוב עליו, זה היום שבו ייאלצו להיפרד מהחבר הכי טוב שלהם. הכלבים הולכים לעולמם לרוב הרבה לפני בעליהם, אבל לפעמים, הרגעים הכי קשים הם דווקא אלו שמגיעים כשהכלבים מזדקנים, בעיקר אם הבעלים כבר קשישים בעצמם.
הרבה פעמים בעלי הכלבים ניצבים בפני מציאות כואבת: הכלבים המבוגרים נהיים חולים, מתקשים ללכת והטיפול בהם נהיה כמעט בלתי אפשרי. הסיטואציה הקשה הזו מציבה הרבה מהבעלים בפני דילמה שוברת לב – האם להרדים את הכלבים. אבל מבחינתו של קובי ברוק, שהקים בביתו בית לכלבים קשישים, זו בכלל לא אפשרות.
ברוק, 60, אחד מאנשי התקשורת הותיקים והבולטים בארץ, הקים לפני כעשרים שנה את "חופשי!", בית אבות ביתי לכלבים. הכל התחיל כשהחליט לעבור מהעיר הגדולה לעמק יזרעאל. "אחרי שנים שבהן חייתי בתל אביב, החלטתי לחזור לנחלה המשפחתית שהייתה שייכת לסבים שלי בכפר יהושע", הוא מספר. "הייתה לי אז כלבה בשם שיבא, שהייתה הכלבה הראשונה בחיי. בכל השנים שבהן חייתי כעיתונאי ואיש רדיו עסוק היא באה איתי לכל מקום, עברה איתי מבית לבית, היא הייתה ממש הידועה בציבור שלי", הוא צוחק.
לאחר כמה שנים החליט ברוק לכתוב ספר אוטוביוגרפי על חייו, וחיפש מקור פרנסה שאינו קשור לכתיבה. "נזכרתי שאחרי הצבא עבדתי שנה וחצי אצל גורו לאילוף כלבים בשם אלי בל, שממנו למדתי את כל מה שאני יודע על אילוף וטיפול בכלבים", הוא מספר. "אני קורא לזה יותר איך לתקשר עם כלבים, כמו העבודה שעשיתי עם שיבא שלי, שהייתה כמעט אנושית". כך החליט ברוק לפתוח פנסיון לכלבים.
"יום אחד הגיעה לפנסיון אישה מבוגרת והביאה כלבה בת 15 בשם סנדיבל. היא השאירה אותה לשבוע, וכשהוא עבר חזרה וביקשה להשאיר אותה לשבוע נוסף. זה חזר שוב ושוב, עד שלבסוף, אחרי חודש היא ביקשה לדבר איתי והסבירה שהיא לא יכולה לטפל בה יותר בגלל גילה והקשיים של הטיפול בכלבה מבוגרת, וביקשה להשאיר אצלי את סנדיבל לצמיתות. בוודאי שהסכמתי, וזה מה שהוליד את הרעיון להפוך את הפנסיון לבית אבות".
"אני לא מוכן שהשיקול אם להרדים כלב יהיה כלכלי"
ברוק התחיל לשפץ את המקום במו ידיו: "בניתי חדרים לכלבים, גדרות, סככות וכמובן התחלתי לפרסם את המקום. לאט לאט התחילו להגיע אליי כלבים מכל הארץ", הוא מספר, "זה מרגש אותי כל פעם מחדש לשמוע סיפורים על אנשים והכלבים שלהם. בכלל, לאנשים מבוגרים תמיד יש סיפור חיים מעניין, וכעיתונאי לשעבר אני מאוד אוהב סיפורים כאלו".
איזה כלבים מגיעים לבית האבות שלך?
"כל המינים, הסוגים והגזעים, בלי הבדל דת, גזע ומין. עד היום עברו כאן קרוב למאה כלבים. רוב הכלבים שמביאים אליי הם בני 12 ומעלה, והם מגיעים לכאן כי הם כבר לא מצליחים לשלוט בסוגרים שלהם ועושים צרכים בבית, והבעלים לא יכולים לטפל בהם יותר. מגיעים אליי גם הרבה אנשים מבוגרים שלא יכולים לטפל יותר בכלבים שלהם, גם אם הכלבים עצמם לא ממש זקנים. וכמובן שמגיעים גם כלבים שחולים בכל מיני מחלות של זקנה. לדוגמא הכלב דוץ' שאספתי מדירה קטנה במרכז תל אביב. כלב בן תשע, דלמטי מעורב, חזק, יפה וחכם בטירוף, אבל שנה לפני שפגשתי אותו, הוא איבד את הראייה. כשהגעתי אליו הוא היה סגור במרפסת קטנה, עיוור לחלוטין אבל מלא חיים. הבעלים שלו היו זוג צעיר ונחמד, אוהבי חיות, שרק לפני חצי שנה נולדה להם תינוקת ראשונה. זה באמת היה בלתי אפשרי ולא נכון, גם להם וגם לכלב. פה יש כל כך הרבה טבע, לא סתם קראנו למקום 'חופשי', כי הכלבים באמת חופשיים פה ויש להם המון טבע, אין כלובים או מכלאות".
בין השאר, דאג ברוק להנגיש את בית האבות שלו לכלבים הקשישים. "כלבים סובלים מבעיות גיל ממש כמונו – קשיים בראייה, הליכה, שמיעה, נשימה. בעיות בשליטה על הסוגרים הן הסיבה הכי נפוצה שבגללה כלבים מגיעים אלינו, אבל יש גם בעיות אחרות. יש פה עכשיו למשל כלב בן 20 שסובל מאלצהיימר, שלא שומע ולא רואה, ועבר כבר שלושה אירועים מוחיים. הביאו אותו אלינו הנכדות של הבעלים שלו, שנפטר. הכלב היה בעצם הזיכרון הממשי האחרון של הסבתא שלהן ממנו, והיא ממש לא יכלה להיפרד ממנו, אבל גם לא יכלה לטפל בו יותר".
מה קורה אחרי שהבעלים משאירים אצלך את הכלב שלהם? הם נשארים בקשר?
"אנחנו מסבירים לכל הבעלים שהכלב זקוק לזמן כדי להפנים שזה הבית החדש שלו, ושאנחנו הבעלים החדשים שלו. הזמן נמשך שלושה חודשים בערך, ובזמן הזה אנחנו ממליצים, לטובת הכלב, שלא להגיע לבקר אותו כדי שלא יחווה שוב את חווית הפרידה מהבעלים ויתחיל שוב את כל תהליך הקליטה מחדש. רוב הבעלים מתעניינים בשלומם, אנחנו שולחים להם סרטונים של הכלבים, והם באים לבקר אחרי תקופת הסתגלות".
זה עולה לבעלים כסף להשאיר את הכלב שלהם בבית האבות?
"כן, אבל אני בשום אופן לא מוכן שהשיקול אם להרדים כלב יהיה כלכלי. על רבע מהכלבים במקום לא שילמו, כי אין לי לב לסרב לקבל כלב שלבעלים שלו אין כסף ואז יצטרכו להרדים אותו. אני רוצה שלא ירדימו יותר כלבים".
"אני מגדל את הכלבים בתור ייעוד"
היום ברוק מטפל בבית האבות היום בכחמישים כלבים בעזרת שני עובדים צעירים, וממש לאחרונה קיבל אישור להקים את עמותה: חופשי – עמותה ישראלית לכלב הקשיש, שבית האבות הוא חלק ממנה. העמותה תתפקד כמרכז תמיכה ומידע לבעלי כלבים קשישים, קו אדום לקשישים שמתקשים לטפל בכלבים שלהם, וברוק מתכנן להוציא בהמשך גם ספר הדרכה לטיפול בכלבים קשישים, שהחליף בינתיים את הספר האוטוביוגרפי שרצה לכתוב בתחילת הדרך. באמצעות העמותה שואף ברוק גם לקדם פעילות לצמצום המתות חסד של כלבים, ולקדם את המודעות לנושא עד כדי חקיקת חוק שיאסור על הרדמת כלבים: "אני מגדל את הכלבים כייעוד, וחשוב לי לזעוק את הזעקה של הכלבים הקשישים ולקדם את הנושא גם ברמת חקיקה, כי עד היום לא הייתה אלטרנטיבה לאנשים שיש להם כלב חולה או זקן, או שהם קשישים בעצמם. רציתי לאפשר להם פתרון אחר מלבד ההרדמות".
אין בעיניך מקרים שבהם עדיף להרדים את הכלב? לא יכול להיות שעדיף לחסוך מכלבים מסוימים את הסבל?
"האופציה של המתת חסד קיימת אצלנו, אבל המדד לעניין הוא כאב וסבל, אם משככי הכאבים כבר לא עוזרים. אני לא נגד הרדמה באופן מוחלט, אבל במצב של היום, ברגע שכלב מתחיל לעשות צרכים בבית או לא יכול לעלות לבד במדרגות ישר מרדימים אותו. זה כמו שאדם מבוגר כבר לא יכול לעלות במדרגות ובגלל זה ירדימו אותו".
החלום הבא של קובי הוא להקים חדר טיפולים לכלבים הקשישים של בית האבות, שבו יוכל להעניק להם את הטיפולים השונים שלהם הם זקוקים מידי וטרינרים בבית האבות עצמו, ושבו יהיו מתקנים ייעודיים לטיפול כמו אמבטיה שתתאים לכלבים מבוגרים עם קשיים, מיטת טיפולים ועוד. כדי לממן את הקמת חדר הטיפולים הוא הקים קמפיין מימון המונים, כדי לגייס את הסכום הדרוש: 220 אלף ש"ח, תמורת תשורות שונות כמו האפשרות לשריין מקום עבור הכלב שלכם בבוא היום, וגם כאלו יצירתיות יותר, כמו האפשרות לעשות קעקוע של הכלב שלכם.
זה לא מעציב אותך ללוות באופן יומיומי כלבים קשישים?
"המחשבה על האפשרות האחרת הרבה יותר קשה. אני אוהב את הכלבים והם מאריכים חיים אצלנו, לדעתי זה חלום של כל מי שיש לו כלב לדעת שהוא יוכל לסיים את חייו בכבוד ונוכל ללוות אותו בדרך עד יומו האחרון".