לחבורת של כמה ירושלמים יש כבר כמה חודשים פנטזיה רטובה: הם מנסים להביא את הים לירושלים. זה אולי נשמע לכם הזוי, מופרך ואפילו לא בר ביצוע, אבל דידי טוטנאור, שעומד מאחורי הרעיון, חולק עליכם, וגם החליט לקחת אותו שלב אחד קדימה. הוא יצא למאבק ממושך ואלפי תומכים כבר התגייסו במטרה להביא לירושלמים פיסת של נוף כחול משלהם.
הסיפור של דידי והים מתחיל, כצפוי, במישור החוף. "מאז שאני זוכר את עצמי חייתי ליד הים", הוא מספר, "נולדתי וגדלתי בנתניה. יש שם מי שהוציאו לה שם קצת רע, אבל היא למעשה אחת הערים הכי יפות וכיפיות בארץ, וגולת הכותרת שלה היא רצועת החוף המדהימה והטיילת. מהנשיקה הראשונה שלי בדיונות של פולג ועד היום, כשאני חוזר מדי פעם להורים, אני כל הזמן בים". לימים, כשסיים את הלימודים, החליט דידי להישאר ליד הגלים, ועבר להתגורר בתל אביב, שבה עבד בתור איש פרסום.
"אחרי לא מעט שנים שבהן מתתי מבפנים, הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי, ובסופו של תהליך אישי ארוך הודעתי להורים שאני עוזב את העבודה ואת הדירה בתל אביב ועברתי לפתוח דף חדש בירושלים. התחלתי לעסוק בדברים שהם בעלי קצת יותר ערך ומהות עבורי, שעושים לי טוב". הוא למד קולנוע בבצלאל והוראה באוניברסיטה העברית, והתחיל ללמד עיצוב ואמנות בתיכון דקל וילנאי בעיר, במקביל לעיסוק שלו בקולנוע תיעודי, בפעילויות חברתיות וביצירה בכלל.
בשלב מסוים דידי התחיל להרגיש בירושלים קושי גדול. "הייתי בודד כי כל החברים והמשפחה שלי נותרו באזור המרכז, אבל בעיקר מצאתי את עצמי בלי הים – הדבר שתמיד שמר ושומר עליי שפוי. הים הוא העוגן הרגשי והמנטאלי שלי", הוא אומר.
אחרי הרבה מחשבות, התחבטויות ובירורים, הוא החליט פשוט להביא את הים לירושלים. "מעבר לצורך האישי שלי להיות בים, לשמוע את הגלים ולהרגיש במקום הטבעי, אני חושב שלים יש השפעה מאוד חיובית על הסביבה. כולם הולכים לים והוא בחינם - הוא סמל לחופש ושוויון. לכולם מגיע ים, ללא הבדלי דת, גזע, מין או אפילו עיר, ולדעתי לא יזיק לירושלים קצת ממה שאנחנו מציעים, שזה לא רק ים אגב, אלא גם אופק ושפיות לעיר".
"אם היו משקיעים נכון, היינו משתכשכים בגן סאקר מזמן"
הפרויקט שבראשו עומד דידי מורכב מגרעין של עשרה יוצרים ירושלמים צעירים, בהם זוגתו מור, מוזיקאית שמנגנת בנבל, צלם מקצועי חרדי לשעבר שלוחם למען צדק פלורליסטי בעיר, אקולוג שמתעסק בחקר הסביבה ובדבורים, אנימטור, אנשי תאטרון, אנשי חינוך ועוד. אליהם הצטרפו עוד שלל תומכים בגילאים שונים, שמגיעים לפעילויות שהקבוצה מקיימת במרחב הציבורי, מפגינים ועוזרים לשתף ולהפיץ את המיזם ברשתות החברתיות.
בינתיים, חברי הקבוצה מקדמים פתרונות מעשיים. "אנחנו לא הראשונים שמנסים להביא את הים לירושלים", אומר דידי, "עשינו מחקר מקיף שכלל לא מעט הצעות שכבר נוסו, בהן הניסיון בבית זית שנכשל בגלל תכנון לקוי, שהוציאו עליו מיליונים וחבל. אם היו משקיעים נכון את הכסף הזה, כולנו היינו משתכשכים בים בגן סאקר מזמן".
כרגע הם נמצאים בקשר רציף עם אנשי מקצוע שונים, אדריכלי נוף, אקולוגים וגאוגרפים. "המטרה הראשונה היא לבדוק היתכנות, ולשם כך צריך מיקום", מסביר דידי, "כל הדברים האלו דורשים לא מעט תקציב ולכן לאחרונה עלינו שלב במאבק, ומעבר לפגישות עם גורמי עירייה כמו פפה אללאו ולורה וורטון, וחברת הכנסת רחל עזריה, אנחנו מגייסים תקציב כדי שנוכל להפוך את ההיתכנות לקונקרטית ולהיעזר באנשי המקצוע באופן שוטף לפי ריטיינר חודשי, עד שהמטרה תושג".
הפתרונות המעשיים שעומדים כרגע על הפרק הם שימוש בצינורות ענק ומשאבות כדי לנצל משקעי טבע ומאגרים קיימים ולהזרים מהם מים לחוף מלאכותי שייבנה. המיקום של החוף עדיין נמצא בדיונים, ונשקלים כמה מיקומים אפשריים.
סטיקרים, פריזבי ומוכרי ארטיקים
הבעיה היא, שעד עכשיו כל הפעילות של הקבוצה נסמכת על טוב ליבם של אנשים, ולכן חבריה החליטו לגייס כספים לפרויקט בקמפיין הדסארט, שבו הם מציעים תשורות כמו סטיקרים ומגנטים של סמל האריה של העיר לבוש בבגד ים, פריזבי ממותג "ים בירושלים", ואפילו בלעדיות מלאה על מכירת ארטיקים בחוף הים שיוקם. "אנחנו רוצים לגייס 500 אלף שקל כדי לאפשר אורך רוח וייעוץ עם אנשי מקצוע באופן רציני ושלא מסתמך רק על רצון טוב. השאיפה היא להגיע לנקודה שבה נוכל לשלם למנהל פרויקט ולאנשי מקצוע שיהיו איתנו בקשר רציף".
"כרגע המצב לא הכי פשוט, אבל אנחנו מקווים שככל שיותר אנשים ייחשפו לקמפיין, הם יתמכו והים בסוף יגיע לירושלים", אומר דידי, "אנחנו צריכים את התמיכה של הציבור גם בהדסטארט וגם בשיתופים ברשתות החברתיות".
איך האנשים שאתה פוגש מגיבים?
"הדיון הציבורי שמתפתח כתוצאה מהיוזמה שלנו כולל ריטואל קבוע: סלידה בהתחלה, התרככות בהמשך ולבסוף אפילו פתיחות מחשבתית. זה דיון מאוד מעניין ולדעתי גם משמעותי – אנשים בישראל ובכלל בעולם, מסרבים להכיר לא רק באנשים ששונים מהם, אלא גם ברעיונות שפחות מקובלים עליהם, והיוזמה שלנו מאתגרת אותם לחשוב. השאלה הראשונה שנשאלת כמעט תמיד היא 'זה ברצינות?', ולא מעט פעמים קיבלתי תגובות שנעות בין גיחוך לצחוק היסטרי. אבל לראות אנשים משנים פתאום גישה זה כמעט מצווה. אני אוהב לשחק איתם משחק מחשבתי נחמד: אני שואל אם לפני עשרים שנה הם היו יכולים לדמיין את רחוב יפו הסואן כמו שהוא היום – שקט יחסית ועם רכבת קלה. לרוב הם עוצרים רגע לפני שהם עונים ואני רואה את הגלגלים זזים להם בראש. העובדה שאני גורם להם לחשוב אחרת או לפחות לנסות, רק היא כשלעצמה שווה מבחינתי".