קשה לראות את היחסים בין הישראלים לפלסטינים בתור דבר חיובי. הנרטיב העיקרי שמהדהד באוזני הציבור המקומי והבינלאומי הוא שלילי, ומתמקד בעיקר בקונפליקט ובאלימות. נסו לשאול את עצמכם רגע איך ייראה היום שאחרי השלום. קשה אפילו לדמיין אותו, נכון?
על השאלה הזאת בדיוק מנסים לענות שבעה סרטים דוקומנטריים קצרים בפרויקט מלא תקווה בשם "היום שאחרי השלום", שמביא לקדמת הבמה את המפגשים ומערכות היחסים בין ערבים ליהודים, ישראלים ופלסטינים, שמתקיימים כבר היום, מתוך מחשבה שכך תיראה המציאות שלנו ביום הנשגב שהוא היום שאחרי השלום.
שגרירות ארה"ב בישראל בשיתוף עם דוקאביב וקרן גשר לקולנוע ביקשו מיוצרים יהודים וערבים להביא את הפרשנות שלהם ליום שאחרי השלום באמצעות סרטים דוקומנטריים קצרים באורך של כשלוש דקות. מבין שישים הצעות שהתקבלו, נבחרו שבעה סרטים: "העסקה", של אלון לוי, "ביופסיה" של אודיה רוזנק, "יום ג'ומאא עארבי" של גל רוזנבלוט, "נחל חוצה גבולות" של יאסר אבו עגעג, "גרפיטי ביפו" של עביר זייבאק חדד, "זכרונות דו לשוניים" של זהר שחר, ו"רינה וזאכי" של עילי מבורך. כל אחד מהם עוסק במפגש אחר בין הצדדים: נערות ישראליות ופלסטיניות, שנפגשות במסגרת תכנית מנהיגות, זוג של פלסטיני וישראלית, פועל בניין פלסטיני והקשישה הישראלית שבביתה הוא עובד, פעילים חברתיים שעובדים ביחד ועוד.
הקרנת הבכורה של הסרטים תתקיים ביום רביעי, 28 במאי, בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי. מטרת הפרויקט היא להפיץ את הסרטים עד כמה שניתן כדי להגיע ולהעניק השראה לקל רחב הניתן, ולכן שבעת הסרטים יעלו לרשתות החברתיות של השגרירות ביום שלמחרת ההקרנה.
"מדהים עד כמה שתי השפות הדומות, ועד כמה אנחנו מפולגים"
המפגש של היוצרת גל רוזנבלוט עם הצד השני פוגש אותה במקום כל כך אישי, שקשה אפילו להסתכל עליו בתור מפגש בין שני צדדים. הסרט שלה, "יום ג'ומאא עארבי", שמספר על זוגיות בין ישראלית לבין פלסטיני, מבוסס על החיים שלה ושל בן זוגה. "ניסיתי לחשוב על מה מעניין אותי לדבר בהקשר של 'היום שאחרי השלום', שזו כותרת נורא מפוצצת, אבל בסופו של דבר החיים שלי הם חיים", היא אומרת, "הסרט שלי הוא על זוג של ישראלית ופלסטיני, שמתנהלים ביומיום בעברית, ולכן יש להם מנהג קבוע שביום שישי מדברים רק בערבית, וזה הופך ליום קבוע של קצר בתקשורת. כל פעם שאניובן הזוג שלי הגענו ליום הזה, הייתי מאוד לחוצה להיות טובה וזה ייצר כל מיני מתחים".
אבל הסרט של רוזנבלוט הוא למעשה פתח לאמירה רחבה יותר על התקשורת בין הישראלים לפלסטינים. "מה שבאמת עניין אותי לדבר עליו זה עניין השפה, כי היא המפתח לתקשורת", היא מסבירה, "שפה היא הרבה יותר ממילים, היא צוהר למנטליות, ותרבות, והבנה עמוקה של הדברים, יש משהו בשפה שמאפשר לך להבין מי עומד מולך. וכל עוד אני לא מדברת שפה אחת או שמישהו אחר לא מדבר את השפה שלי, תמיד יהיה איזשהו מחסום. אז בסרט זה סיפור על מנהג של זוג, אבל ברמה היותר רחבה, ניסיתי לשתף את המחשבה שלי על מה היה קורה אם כולנו היינו מדברים את שתי השפות".
ומה באמת היה קורה?
"זה נורא מובן מאליו שכולם מדברים עברית, וזה נורא לא מובן מאליו שכולם ידברו ערבית, וזה דבר שצריך לקרות אם אנחנו באמת רוצים לחתור לחיים משותפים. זה צריך לקרות לפני השלום. אם כמו שכל הפלסטינים מדברים עברית ברמה כזו או אחרת, כי הם חייבים, גם כל הישראלים היו מדברים ערבית, אני לא יודעת אם היה שלום, אבל אני בטוחה במאה אחוז שהיה יותר טוב מעכשיו. בלימודי הערבית שלי למדתי כל כך הרבה על עברית – על הדקדוק, וההיגיון והתרבות שלה, וזה מדהים עד כמה שתי השפות האלו דומות, ועד כמה אנחנו מפולגים. עד כמה שתי השפות האלו קשורות בדרך שאנחנו לא מצליחים להיות קשורים, או לא חושבים על זה בכלל".
אחד הדברים הכי בולטים שעולים מהסרט של רוזנבלוט, הוא התחושה שהזוגיות הזאת, של ישראלית ופלסטיני, שמתקיימת ביניהם היום, היא כל כך רגילה עבורם, ועשויה להפוך יום אחד, ביום שאחרי השלום, לדבר רגיל לגמרי. "זה בדיוק העניין – שזה לא עניין", היא אומרת, "כל הקונפליקטים שלנו בזוגיות קשורים רק לזוגיות ובשום אופן לא לשום קונפליקט לאומי או פוליטי. אנחנו רבים על 'למה לא הורדת את הזבל' או 'למה אתה לא בא איתי לארוחה משפחתית'. זאת פשוט זוגיות. אבל בעניין השפה פתאום יש מתחים שצפים, כי אנחנו שני אנשים שלא מדברים את אותה שפת אם, ורק שם זה נוכח".
"היא אמרה לי – אני אהיה אימא שלך היום"
בניגוד לרוזנבלוט, המפגש של אודיה רוזנק, יוצרת הסרט הקצר "ביופסיה", תפס אותה בהפתעה מוחלטת. "מאז שהייתי בת 7 אין לי אימא, על כל המשתמע מזה", היא פותחת. אימה נפטרה מסרטן השד אחרי מאבק ממושך וקשה, ורוזנק, שנולדה למציאות של בתי חולים, פגשה את המציאות הזאת שוב לפני שנה וחצי, בגיל 26. "גילו לי גושים בשד, ואמרו לי שאני צריכה לעבור ביופסיה – להחדיר מחט כדי לבדוק אם הגושים ממאירים", היא מספרת, "נכנסתי לפאניקה. ברגעים כאלו את רוצה שאימא שלך תבוא איתך, ולמרות שחברים הציעו לבוא איתי, הרגשתי שזה מקום כל כך נשי ופרטי, שאין מי שיכול לבוא איתי במקומה, והחלטתי ללכת לבד".
את הביופסיה עמדה רוזנק לעבור בבית החולים הדסה הר צופים, שנמצא בתפר בין מערב למזרח ירושלים. "ואז, פתאום, לחדר ההלבשה שלי מתפרצת אישה ערבייה שאני לא מכירה, בלבוש מסורתי מוסלמי", היא מספרת, "לבשתי את החלוק הפוך, אז היא צחקה ועזרה לי להתלבש, ואז עשתה דבר בלתי יאומן – היא הרימה את השמלה השחורה הכבדה והארוכה שלה עד למעלה, הראתה לי את התחבושות הקרות ששמו על השד השמאלי שלה אחרי הביופסיה, ושמה את היד שלי שם, על הלב שלה. היא אמרה לי – את לא תרגישי כלום, וניסתה להרגיע אותי". האישה שאלה את רוזנק אם הגיעה לבדיקה לבד. "אמרתי לה שאימא שלי מתה. לא היה לי מושג מי האישה הזאת, וכנראה היינו אמורות להיות ברוגז, אבל היא אמרה לי – אני אהיה אימא שלך היום".
האישה ליוותה את רוזנק גם לבדיקה עצמה. "הרגשתי כאילו אימא שלי, שהייתה אישה יהודייה דתייה, באה להיות איתי דרך אישה פלסטינית זרה", אומרת רוזנק, "גדלתי בהתנחלויות, ואצלי במשפחה ערבים זה ביג נו-נו. זה היה רגע של תובנה מאוד משמעותית עבורי, שמי שאמר לי את זה, הוא הביג נו-נו. בני אדם הם בני אדם, והשלום לא מגיע מהתקשורת, ולא מהפוליטיקה, ולא מאוסלואים ולא מאמנות ז'נבה. בסוף נמצא את עצמנו חיים בשלום מתוקף רגעים כאלו. אני מייחלת שכל אדם יחווה את הרגע הזה, שבו הוא נעמד מול הזר המוחלט ומגלה שהוא האדם הכי קרוב אליו. ואז פשוט יהיה שלום".
על מה את חושבת שכשאת חושבת על היום שאחרי השלום?
"אני חושבת על אהבה, על חמלה ואנושיות, שאם אדם צריך שיושיטו לו יד, או יעזרו לו להתלבש או ילוו לו כסף, לא משנה מי האדם שמולו – הוא יעשה את זה. אני חושבת על שלום שהוא בין בני אדם, זה לא קשור לפלסטין או ישראל, זה שלום שבו היומיום מנצח את הפוליטיקה – הוא לא מתוקף הסכם או חתימות, אלא מתוקף זה שאנחנו מתבוננים לאנשים בעיניים, ועוזרים להם כשהם צריכים, וחוגגים איתם כשיש מה לחגוג, וחיים את החיים ביחד. היום שאחרי השלום יגיע כשיהיו כמה שיותר סיפורים כאלו של שלוש דקות, כי אלו בדיוק השלוש דקות שמספיקות כדי להפוך אויב לאוהב, אלו השלוש דקות שבהן השלום פרץ לחדר ההלבשה שלי".